לב אכזרי

לְבָבוֹת קְטַנִּים אֲדֻמִּים

בָּאִים בְּטוּרִים מִן שֶׁמֶשׁ

נוֹחֲתִים לֵב לֵב עַל אֶצְבַּע זֶרֶת

שֶׁל אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת דַּלַּת-יוֹם.

כְּאַחַת מַגְבִּיהוֹת זֶרֶת-לֵב אֶל אֹזֶן

וּמְצוֹתְתוֹת לְהֶמְיָה דְּקִיקָה צְלוּלָה:

אֲנִי לֵב הַפִּנָּה. בּוֹחֵן לָאוֹר

קוֹרֵן מֵחֲלוֹמוֹת עֲלוּמִים דְּחוּקִים.

נָשִׁים דַּלּוֹת יוֹם בְּגִיל הָעֲמִידָה

בְּשִׂמְלוֹת כֻּתְנָה וַעֲקֵבִים מְשֻׁפְשָׁפִים.

בְּאִם תִּזְכֹּרְנָה, וְדִמְעוֹתֵיהֶן

מִלּוּאִים לַחֵפֶץ,

מְבַשְּׁלוֹת אֲרוּחָה מִזּ'וּרְנָל לָעֶרֶב

קוֹנוֹת כְּתֹנֶת לַיְלָה חֲדָשָׁה, לְאַהֲבָה

מוֹשְׁכוֹת זְמַן מִבְּעָלִים סְחוּפִים,

כְּשֶׁאֵינָן זוֹכְרוֹת

מַחֲזִיקוֹת בְּקַמְצָנוּת בְּלֵב קָטָן

וְנוֹתְנוֹת אוֹתוֹ בֶּחָג לְיַלְדָּה

שֶׁיִּתְנוֹסֵס קִשּׁוּט מָתוֹק לְאֶצְבַּע זְעִירָה.

איבדתי את עצמי ליד עץ (צילום: ערן גל-אור)

אִבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי לְיַד עֵץ

פֶּטֶל שִׂמְלָתִי הָיְתָה לְבָנָה מֵעָנָן

בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ גָּוַעְתִּי לְיַד-עַצְמִי

בְּשֶׁקֶט קַלָּה מִנּוֹצָה בְּאוֹתָהּ

שָׁעָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם אֲנִי יוֹצֵאת

לְחַפֵּשׂ עַצְמִי זֹאת אַתְּ אֲנִי

אוֹמֶרֶת לִי בֶּאֱלֹהִים אֵיפֹה הָיִית

כְּשֶׁיֵּשׁ עוֹד מִישֶׁהוּ הַכֹּל נַעֲשֶׂה קַל

יוֹתֵר נֶאֱמָר (אֱהֹב אוֹתִי

חָזָק עַכְשָׁיו כֵּיוָן שֶׁדְּבַר מָה

עוֹד מְעַט בִּי יִשָּׁמֵט) אֲבָל

הַסּוֹדוֹת כָּל כָּךְ רַבִּים חַכֵּה

לִי אֲדַבֵּר אֶל עַצְמִי הַפְּחָדִים

הָהֵם הַכֹּל כָּעֵת מֵהַמּוֹצָא

הַיְּהוּדִי. שְׁאַר הָרוּחַ כְּמוֹ

עִגּוּל מְחַכֶּה לַגּוֹאֲלִים. אִם

אֵין סְלִיחָה שָׁם יָצְאָה שִׂנְאָה

לִפְנֵי זֶה הַתֶּקֶר הַיְּהוּדִי נִקְבַּע.

יונה וולך (1944-1985) נחשבת לאחת היוצרות הבולטות בשירה העברית החדשה. בשירתה שאפה

לגעת בתחומי התת-מודע וניסתה לחצות את הגבולות שבין הגופני לרוחני בהוויה האנושית. חייה, כמו גם יצירתה, משקפים דמות יוצאת דופן בססגוניותה, הנעה על הגבול שבין שפיות לשיגעון. השירים הנ"ל לקוחים מתוך הספר "דברים ראשונים", שיוצא בימים אלה בהוצאת "עכשיו"