שחור או לבן
גם אם שנותיו האחרונות לא כיבדו את נעוריו, אין כל ספק שמייקל ג'קסון היה מלך הפופ, שאת הישגיו איש עוד לא הצליח לעקוף. כשרון אדיר ונשמה מיוסרת הביאו לשברון לב בגיל צעיר מדי
עולם השעשועים מלא בהגזמות, סופרלטיבים ואמיתות מנופחות. ועדיין, קשה למצוא מישהו שלא יסכים עם הקביעה שמייקל ג'קסון היה מלך הפופ. שם, בשורה הראשונה של הפופ במאה ה-20, לצד אלביס פרסלי והביטלס, נמצא ג'קסון. גוון העור איתו נולד אולי התבהר, כל איבר בגופו אולי השתנה, אך כשרון הריקוד והשירה הפנומנליים הצליחו, איכשהו, להישמר. נכון, שנותיו האחרונות לא כיבדו את נעוריו, אבל לשיאים אליהם העפיל לפני הסקנדלים וההתמוטטויות יהיה קשה להגיע.
ג'קסון ב-1974. כשרון אדיר ונשמה עדינה (צילומים: AP)
מייקל ג'קסון החל להופיע עם אחיו כבר בגיל חמש, ותוך שלוש שנים כבר חי את חייו לאור הזרקורים. באוטוביוגרפיה שלו, Moonwalk, שם תמונה שלו כפעוט וכתב "דמיינו לעצמכם, לרקוד ולשיר בגיל כזה". אביו, ג'ו ג'קסון, קלט את הפוטנציאל האדיר שבחמישה מתוך תשעת ילדיו המוכשרים ואימן אותם כדי להפוך ללהקת פופ, ה"ג'קסון פייב". כעובד במפעל פלדה בגארי, אינדיאנה (וכמוזיקאי מתוסכל בפני עצמו), יצק את כשרונם לתבנית פופית ושייף אותם עד שהיו ראויים לאודישן אצל ברי גורדי, בחברת "מוטאון" האגדית. הם הוחתמו ועברו לחוף המערבי.
משך 13 שנה, מ-1966 ועד 1979, עשה מייקל ג'קסון חיל כסולן הלהקה. עם רצף של להיטי על, "ABC", "I Want You Back" , "I'll Be There" ועוד, הלהקה היתה יותר מסתם גימיק חמוד, היא היתה מעצמת פופ שהרבתה להופיע, והתארחה אצל אד סאליבן, ג'וני קארסון ועוד רבים.
אבל ג'קסון הצעיר, כשרון אדיר ונשמה עדינה שכמותו, לא ממש נהנה מפירות ההצלחה ונשׁחק בין הידיים החזקות של האב לחוקי המשחק הנוקשים של עסקי השעשועים. הוא הרבה לספר מאוחר יותר כמה השתוקק לשחק עם צעצועים ולפגוש ילדים אחרים, אבל לא היה זמן: היה צריך להעמיד שואו.
ג'קסון ורוס. קצת חום אמהי
כשאימו קת'רין באינדיאנה, רחוקה ממנו ב-3000 ק"מ, זכה ג'קסון לקבל חום אמהי מהכוכבת דיאנה רוס, עמיתה ל"מוטאון". יש אומרים כי מאחורי הניתוחים הפלסטיים הרבים שעשה עמד הרצון להידמות לרוס. אחרים מצביעים דווקא על רגשי הנחיתות הקשים שחש בגיל ההתבגרות, כשחש שיש לו אף גדול מדי וכשאחיו הציקו לו על הפצעונים הרבים בפניו. על החסך בצעצועים פיצה שנים מאוחר יותר, כשהקים את חוות "נברלנד", שהיתה כולה פנטזיה, עמוסה בחיות, שעשועים והנאות ילדותיות, נאיביות יותר ומסתבר, גם פחות.
הצלחה קולוסלית
"מוטאון" עודדה, במקביל לפעילות הלהקה, גם את יציאתם של מייקל, ושל אחיו ג'רמיין, לקריירות סולו. בתחילה זכה מייקל להצלחה מתונה, בין השאר בזכות הלהיט "Ben", על הידידות בין ילד לעכבר (נושא שמייקל ודאי הזדהה עימו), אבל רק כשהחל לעבוד עם קווינסי ג'ונס, (אותו הכיר על הסט של הסרט "The Wiz", בו שיחק עם רוס) החלה להיסלל דרכו להצלחה בקנה מידה קולוסלי, בזכות האלבום "Off The Wall" ואחריו האלבום, התופעה, שיא השיאים - "Thriller" - האלבום שהיה ועודנו הנמכר ביותר בהסטוריה.
ההצלחה התעצמה. האושר? לא ממש. ג'קסון ואנשיו ניסו לחפות מדי פעם על מיניותו המעורפלת. בין השאר, נשלח ג'קסון בשנת 1984 לדייטים עם ברוק שילדס, שהיתה מפורסמת בכך שאימה שמרה בקנאות על תומתה. בעשור שאחרי הוא נישא לבת אצולה – ליסה מארי פרסלי, הבת של "מלך הרוק'נרול", פארסה שנמשכה כשנה וחצי. בהמשך נישא לדבי רואו, אחות במרפאה שבה טופל, אשר ילדה לו שני ילדים. קשה מאוד להניח ששני הנישואין הללו אכן מומשו, במלוא מובן המילה. על החוסר בגבריות, בכל הנוגע למראה, גובה הקול וההתנהגות, ניסה ג'קסון לפצות בתנועות הריקוד שפיתח לקראת סוף שנות ה-80, בהם הרבה לתפוס במפשעתו לקול גניחותיו.
בתחילת שנות ה-90 החל ג'קסון לזכות לכותרות דווקא בגלל האשמות שהשמיע כנגדו ג'ורדן צ'נדלר בן ה-13 בגלל הטרדה מינית. בכך נפתח הפתח לעוד האשמות רבות, ותדמיתו ככוכב אקסצנטרי בלתי מזיק החלה לקבל נופך מאיים יותר. ככל שהשערוריות הגבירו ווליום, כך ניסה ג'קסון להסות אותן בעזרת מסעות פרסום אקסטרווגנטיים והופעות מגלומניות. זכורה במיוחד התקרית בטקס פרסי הבריטס של שנת 1996, בה ביצע מייקל ג'קסון את "Earth Song", כשהוא ניצב כישו, מוקף בילדים צעירים. הצגתו של הזמר כקדוש מעונה, בזמן שעומדות נגדו תלונות, הרגיזה כל כך
את סולן להקת "פאלפ", ג'ארוויס קוקר, שהוא התפרץ לבמה בעת ההופעה, נעמד באמצעה, הפנה את ישבנו לעבר הקהל וחשף את הבטן. מאוחר יותר הסביר שהדבר נעשה כמחאה על התפקיד המשיחי שלקח ג'קסון על עצמו.
אחרי שיאים גדולים כל כך, ותהומות עמוקים למדי בכל הנוגע לחייו האישיים, נראה שיש סוף סוף מנוחה לנשמתו המיוסרת של מייקל ג'קסון. אחריו הוא מותיר מורשת יוצאת דופן. כשרון ריקוד שהדהים את העולם באותה "הליכת ירח" שחשף בספיישל הטלוויזיוני לציון חצי יובל למוטאון, שירה שהצליחה בדרך עלומה לשמר את הגוון הילדותי המתוק, ותדמית של מישהו שלא לגמרי מן העולם הזה.
