שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הישראלי המשוגע" באלסקה

    יוני בן-שלום ממשיך בדרכו דרומה: ממחנה קודחי נפט נידח באלסקה, שבו השמש לא שוקעת בחצי השנה הזו, הוא חוזר ליוקון ולבריטיש קולומביה, שכבר מרגישות כמו בית

    למחנה קודחי הנפט בדד-הורס, אלסקה, יש שדה תעופה קטן ופעיל למדי. פרט לנהגי המשאיות הדוהרים על הדרך דרומה, שאר הדיירים במקום, כמה מאות, מעולם לא נסעו על הדרך לכאן, ממש. בשבילם הדבר דומה למי שיגיע לישראל מאירופה בסירת מנוע. מה, אין מטוסים? כך שהשמועה על בואי למקום עברה מהר בין העובדים. לצד החדשות השחוקות על כך שלעוד מגדל קידוח החליפו גנרטור, סוף סוף היה להם משהו לדבר עליו: "The Mad Israeli". זכיתי בתואר הנחשק אחרי שנודע שבאמת רכבתי לכאן לבד. ואגב, אני יודע שאני לא הראשון שעשה זאת כך, היו עוד.

     

    השמש כאן אינה שוקעת בחצי השנה הזו. היא עושה לופ כזה כאילו, עם קידה קלה למערב ואחר כך למזרח, ומחפפת יממה. כאן אי אפשר לכתוב שירים על "בין ערביים, עת העדר שב מן השדה". אין כאן שדה, אין כאן עדר ועכשיו גם אין בין ערביים. ההרגל שלי להתנהל לפי מצב האור בחוץ התנגש בחוק הכי קשוח כאן: חיים עם שעון. ומי שמחכה לערב כדי לאכול ארוחת ערב, נשאר בלי אוכל.

     

    אפרופו אוריינטציית זמן, היו לי כבר רגעים שאיבדתי את ספירת הימים והתאריך. הגעתי למצב בו ביקשתי חשבונית על קנייה של דולר ועשרה, רק כדי להציץ בשורה של התאריך ולהתאפס. מדי שבת אני עולה לשידור ישיר של כמה דקות בתכניתו של אבי אתגר ברשת ב'. לפי החשבונית של המלון כאן, ידעתי שהיום בשעה 03:30 זמן מקומי (כשבארץ אחת וחצי בצהריים) אני צריך להיות ליד טלפון. לאחר אקרובטיקה תקשורתית נוצר קשר. בעודי מפליא בשידור חי בסיפורי הלל, אני רואה מבעד לאשנב בחדרי משפחת דובים רובצת ממש ממול.

     

    כשירדתי מהשידור, רצתי למשרד הקבלה של המלון ושלפתי את התורנית המנומנמת. "היי, אני רוצה לצלם את הדובים בחוץ" "אילו דובים?" "שם!" הבחורה הצעירה יצאה יחד איתי לקור המקפיא בחוץ ופרצה בצחוק. היו אלה שלוש ערימות צמיגי בלון, המשמשים את הרכבים כאן בחורף. יכולתי להישבע שאלה דובים. היא היתה הוגנת מספיק לא להפוך את הסיפור לבדיחת המחנה. עד שעזבתי, בכל אופן.


    לא דובים ולא יער (צילומים: יוני בן-שלום) 

     

    קרה לי פנצ'ר

    כמה שעות אחר כך כבר הייתי עם כל הציוד ערוך לתזוזה דרומה. בעודי נשרך עם שלל תרמילי וצקלוני, גליתי שהצמיג האחורי באופנוע מפונצ'ר. אופנוע, כמו שכולנו יודעים, אינו נושא גלגל רזרבי, ובדרך כלל תיקון של תקר אינו סיפור מסובך. אך פה נתקלתי בצמיג שחוטי מתכת שזורים בתוך מעטפת הגומי שלו. הייתי זקוק ליד מקצועית ממש.

     

    מדהים וגם מרגש היה לראות את ההתגייסות של כל מי שרק פניתי אליו, עד כדי כך שאנשים החלו להתערב אם ג'ף נמצא בצד המערבי של המחנה או שמא במרכזו. אבל השם "ג'ף" כבר נתקע לי על הראדאר. החלטתי לגייס את חוש האני-לא-יודע-מה שלי, ומצאתי אותו לבד. הוא היה בתוך האנגר ענק, שכמו כל המבנים המקצועיים במחנה, מהווה סביבת עבודה המוגנת מפני התנאים הקשים שבחוץ.

     

    ג'ף, ג'ינג'י גבה קומה בן 47 מעיירה בסביבות אנגקורג', הביט בי בעיניים מלאות טוב לב והושיט יד של איש עבודה. הוא עוסק בדרך כלל בתיקון צמיגים של מנופי ענק. וכפי שאמר לי איטלו, אחד העובדים במוסך - עזרה למקרים כמו שלי זה התחביב של ג'ף. בתוך רבע שעה כבר הרכבתי את הצמיג המתוקן בחזרה למקומו. סדרת חיבוקים ותודות ושוב חיוך למשמע התואר שהודבק לי. קשרתי הכל לאופנוע ונפרדתי ממקום קר אבל חם.


    מלאך באמצע אלסקה. ג'ף והאופנוע המתוקן 

     

    הדרך דרומה, חשבתי, תהיה מבט ראי של עלייתי בה צפונה. אך מזג האוויר השתנה. גשם סוחף החל ממש עם יציאתי את המחנה, ודווקא בקטע הקשה בן ה-55 מייל. חצץ רטוב וטובעני, או אם אדייק – תובעני. הגשם בא מהצד. תחשבו על ברד, אבל במקום כדורים המקפצים בעליזות, קיבלתי אותו בצורת מחטים ישר לפנים. סגירת משקף הקסדה גרמה להיווצרות אדים. כך שהחלטתי להתעלם מכאב המחטים ולהתרכז בדרך. היי, מצד ימין זוג ברבורים. קליק קליק.  

     

    לאחר כמה ק"מ פסק הגשם. ולפתע מימין עדר מאסק-אוקס (Maskox) מין בקר החי רק באזורים הארקטים, המתאפיין בשיער ארוך עד הקרקע. כאשר הוא רוכן לאכול, הוא נראה כערימת חציר וניתן להבחין בראשו לפי כיוון הליכתו או בצמד קרניים שיוצא מאיפהשהו. קליק קליק.

     

    השמיים נפתחו מעט, אור מתכתי היה שפוך על המרחבים סביבי. שדות העשב הנמוך נעו במעגלים ברוח גועשת, כמו יד נעלמה הפורעת בשערו של ג'ינג'י צעיר, גלי כפור התכנסו ממרחקים וליחכו את גלגלי האופנוע. הרגשתי זאת בתוך מגפי הרכיבה האטומים. איכות הדרך חזרה להיות נסבלת יותר - יציבה וצפויה, גם אם בוצית, ולעתים קטעים סלולים. לאט לאט חזרתי לקצב רכיבה רגוע ויכולתי לעצור מדי פעם ולהתפעל ממראה עיני.

     

    החלטתי שאני סוגר את כל המרחק עד לפיירבנקס עוד היום, סה"כ 800 ק"מ. וכך היה.



    למעלה: דרך הדאלטון. למטה: אופנוע ששרד את דרך הדאלטון...

     

    דגל ישראל ואוכל רע

    הגעתי למחנה הבית שלי. מייק, מנהל אתר הקמפינג, קיבל אותי באנחת רווחה. לאחר שהכנסתי את האופנוע לשטיפה עצמית (8 דולר), הייתי בדרך לבית הדואר המקומי שם נפרדתי מהצ'ימידן האדום עם 16 ק"ג מיותרים מהציוד שלי שנשלחו הביתה (142 דולר). ואז הכרזתי על יום מנוחה. אל המחנה הגיע תרמילאי צעיר - קני, סטודנט בן 22 מברוז' בבלגיה, שבא לטיול טרמפים לכיוון פארק הדאנלי מערבה לפיירבנקס, מקום שלצערי לא אגיע אליו במסע הזה. קני ישב פעור פה כשסיפרתי לו שיש מקום כזה שנקרא ישראל. ועם כל הכבוד לבלגיה, ויש כבוד, אצלנו יש יותר תרמילאים מאשר כל תושבי ברוז' ביחד. בשנה הבאה הוא כבר מתגייר ועושה עלייה. תראו.

     

    עזבתי את פיירבנקס בשעות הצהריים. מכיוון שכל היום צהריים, נקרא לזה "השעה בה החניות ליד המסעדות היו מלאות במכוניות של אנשים שבאו לאכול צהריים". הכיוון הכללי: דרום-מזרח, חזרה ליוקון בקנדה. תחנה ראשונה: העיירה דלתא ג'אנקשן (Delta Junction) , כקילומטר לפניה, יש אתר קמפינג ממלכתי. אכילה, שינה, קימה, תזוזה.

     

    נכנסתי לעיירה לתדלק ו... מצד שמאל קורץ אלי דגל כחול-לבן, נעוץ בקיר בשורה אחת עם דגלי ארה"ב ואלסקה. לא ידעתי שיש כאן שגרירות או משהו. נעצור. נכנסתי ל"מסעדת הביזון", שהקים אחד אדוארד ריצ'ארדס לפני שנים. על לוח בכניסה יש הסבר לדגל הישראלי: אדון ריצ'ארדס מאמין שעל פי הנחיות הברית החדשה, על כל נוצרי טוב להשקיע מאמץ בשמירה על העם היהודי ועל קיומו בארץ ישראל. לא פחות.

     

    במצב רוח של הסכמה לאומית, נכנסתי בצעד גאה למסעדה, איך לומר בלי לפגוע - מאוד בינונית. מזון מפלסטיק, דביק כמסטיק וחמימות אנושית כמו ארטיק. מלצרית שעוד רגע והיתה נופלת לצלחת מרוב שיעמום וטבח שהכין חביתה כמו שאני מכין סופגניות, טבועה בשמן. עשיתי קולות של אוכל ונטשתי. מבחינתי, שימכרו שם מטריות בטעם שקשוקה. הדגל הזה עשה לי את היום.


    הדגל עשה טוב, האוכל קצת פחות

     

    לחיות בקרוואן

    משם המשכתי לטוק (Tok) וכבר מצאתי עצמי חזרה בשכונה שלי ביוקון. כמובן עם קבלת הפנים המתבקשת: דרכים ראשיות שהן קילומטרים רבים של עפר טחון וחצץ חלקלק, לעתים רטוב, לעתים סתם מאובק. וגם כאן, הכל מוכר וצפוי ומבחינתי, הזדמנות לחזור ולבדוק כמה דברים שפסחתי עליהם בכיוון ההפוך. כמו למשל לשאול את הנרייטה המחזיקה בשלט עצור באחד מצוותי התיקון בכביש, מה הביא אותה לדגמן רמזור. והתשובה: עבודת דחק מלשכת העבודה, אבל בסה"כ היא שבעת רצון. או למשל לראות שבארבעת הימים שחלפו מאז עברתי במקום פתחו את האכסניה מדרום לדיסטרקשן לייק. ושוב נתקלתי בעדר סוסי הפרא.

     

    עצרתי ללילה בחניון הממלכתי ליד ווייט-הורס (White horse), בירת פרובינציית יוקון (לטוקבקיסט שהעיר: יכול להיות שזו טריטוריה ,שמעמדה נמוך יותר מבחינת שלטון עצמי, אך בשילוט כתוב Provencial Park). גשם שוטף מצא אותי מוכן עם תעלת ניקוז שחפרתי לפני לכתי לישון סביב האוהל. התענגתי בשקט על הרטינות והקולות הרטובים שבקעו מהמאהל סביבי.

     

    הכביש המוכר מזרחה חייך אליי באור מסנוור של קיץ צפוני. צבע שטוח כמעט ללא גוונים, עם צל קונטרסטי. שוטר עצר אותי בצד הדרך והודיע כי שריפה משתוללת מאתיים ק"מ בהמשך ויתכן שלא אוכל לעבור שם. הימרתי שאוכל והמשכתי. לאחר כמה דקות עצרתי בחניית התרעננות בשולי הדרך. ליד אוטובוס קרוואן הגורר מאחריו טנדר גדול.

     

    החלטתי אחת ולתמיד להכיר מקרוב את התופעה הממלאת את כל הכבישים כל הזמן בכל מקום בצפון אמריקה: קרוואנים. פגשתי את קית' בן 50 וג'ינה (49) הבריטים, שאלה הם חייהם. הם הכירו בגיל מאוחר יחסית והחליטו לוותר על גידול ילדים. במקום זאת, מכרו את רכושם בבריטניה וקנו שני קרוואנים. אחד מונח באירופה ועליו הם מבלים חצי שנה. השני שופר ושופץ על ידי קית' ומאוחסן בחלקת אדמה שרכשו באריזונה, ובו הם מבלים את ששת החודשים הנותרים. זהו. הם עשו לי סיור מקיף בביתם הממונע המכיל הכל: מיטה קינג סייז, מטבח מלא, מקלחת, סלון, ובקומה למטה, מיכלי מים ואיסוף פסולת, סירה קטנה, מוסך מתקפל, חלקי חילוף. מאחור נגרר ביצול קשיח, טנדר המשמש אותם להתרוצץ באזור בו הם מתיישבים לתקופה ארוכה יחסית.


    בטוד ריבר, נהר הקרפדות

     

    הקשר בין כסף וכבישים

    כמו שעזבתי את יוקון חזרה לשטחה של בריטיש קולומביה, והפעם בנתיב שטרם נסעתי בו. שוב ניכר עושרו של המקום באיכות הכבישים. זו תובנה בסיסית במסע הזה – זה הולך ביחד, תמיד. הכבישים השחירו בזפת אטומה ומגוהצת, הפסים נצבעו זה עתה ושולי הדרך כחמישים מטרים חשופים לכל צד עד לקצה היער, כוסו דשאים ומרבדי פרחים. נהגים שבאו ממול סימנו לי שיש בעלי חיים על הכביש. בהמשך ומעבר לאחת הפניות ראיתי שלושה ביזונים רועים ממש ליד הכביש. הביזונים, שכמעט ונכחדו מפאת צייד יתר, שוקמו והפכו לענף גידול חקלאי. חלקם שוחררו בחזרה לטבע. אז אלה שמולי - זה הטבע. ענקים שלווים שלצווארם צעיף שיער מתולתל, העסוקים בלעיסה איטית ונפנוף קצבי בזנב שעיר.

     

    ריח עשן עלה באוויר, ל"ג בעומרי כזה, הלך והתחזק. מבט שמאלה, לכיוון כללי צפון, הבחנתי שהיער עומד במקומו אך קרקעיתו שחורה, שרופה ובקטעים מסויימים עדיין עשנה. זו השריפה שהוזהרתי לגביה, נראה שהכבאים השתלטו עליה כבר. הכביש היה צבוע פה ושם בכתמים בצבע ורדרד, זכר לנוזל כיבוי שהושלך מהאוויר. מראה הזכור לי מהגליל אחרי מלחמת לבנון השנייה.

     

    עודי מהרהר תוך נסיעה איטית ומתוך היער יצאה משפחת דובים שחורים. אם ושני גורים חומים פצפונים ממש. השעה היתה כבר מאוחרת וצללים נמתחו מעט מזרחה, העשב בתוך היער שנשרף או הורטב בנוזל כיבוי, כבר לא היה ראוי לאכילה ושלח את הדובה סמוך לכביש, היא הייתה עסוקה באיסוף ולעיסת עשב ירוק ורך, בעוד שני הזאטוטים מנסים כל העת להגיע לעטיניה ולינוק. האם פזלה מדי פעם לעברי. אך ניכר שמצוקתה וחובתה לאכול גברו על החשש ממני. ישבתי בשקט על האופנוע הדומם, ממש לידם וצילמתי בלי סוף. עד שהגיעה משפחה צוהלת במיניוואן אפור והכל נגמר.

     

    המשכתי עוד והגעתי ממש לפני חשיכה (כן, חשיכה סוף סוף) למדשאה של אתר קמפינג בטוד ריבר (Toad River) שם פגשתי זוג צעיר, סיים היא יהודייה דרום אפריקאית, המלמדת היסטוריה של אפריקה באוניברסיטה ודווייט מרצה למשפטים. סיים עלתה בשנייה אחת על האקצנט שלי: "אתה ישראלי, נכון?" אמרה בעברית עילגת. נחשפתי! סוף סוף. מישהו שיודע מי זו ואיפה היא ישראל.

     

    מולי אגם שליו, במרכזו קן של בונה ומימיו השקטים מלאו נתיבי שחיה של ברווזונים שהרדימו את כולם בגע.. גע.. גע.. גע..גע...געגועים...

     

     

    בפעם הבאה: המשך הדרך דרומה על האלקאן. סיבוב בעיר החטאים של אלברטה. ביקור בלב הרוקיס הקנדיים ופגישה בקאלגרי עם רוני ואדם באמצע אירוע מהחשובים בחייהם.

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ביזון רועה בסמוך לכביש
    צילום: יוני בן-שלום
    סוסי פרא
    צילום: יוני בן-שלום
    אמא דובה ושני דובונים
    צילום: יוני בן-שלום
    קית' וג'ינה. חיים בקרוואן
    צילום: יוני בן-שלום
    ישראל, איפה זה? קני
    צילום: יוני בן-שלום
    מומלצים