מסתכנים וצוחקים

נדמה כי מעולם הנושא הסביבתי לא היה דומיננטי כל כך בשיח הציבורי בארץ ובעולם. דווקא כעת כשהעדויות אודות השפעתו השלילית של האדם על הטבע הולכות ומצטברות עולה ההזדהות של האנושות כולה לנושא ונקווה שאין זה מאוחר מדי. הרחבת מעגלי המודעות להידרדרות הסביבתית מגיעה היום למחוזות חדשים שבעבר לא היו חלק מהשיח האקולוגי המקצועי, כשאחד מהתחומים החדשים החשובים הללו הוא תחום הבנקאות והפיננסים.

חברות וארגונים, שהתנהלו בעבר באופן שפגע באיכות הסביבה ולא שילמו על כך את המחיר, מגלים לאחרונה שעליהם לשאת בעלויות לא מבוטלות בגין התנהגות זו וזאת עקב שינויי חקיקה ומודעות ציבורית. עלויות אלה יכולות לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים כמו הענשה בבתי משפט וקנסות המוטלים על ידי גורמי האכיפה. אנשי הכספים של חברות פוגעניות מתמודדים היום עם הצורך להכליל בדוחות הכספיים את ההפסדים העתידיים העלולים להיגרם בגין התנהגות שכזו. הפסדים עתידיים אלה הם הם פירוש המונח "סיכונים סביבתיים".

תרגום הפגיעה באיכות הסביבה להפסד כספי יצר למעשה את הממשק שבין המערכת הבנקאית לבין איכות הסביבה כשבתווך נמצאת החברה עצמה שבהתנהגותה הפוגענית מעמידה עצמה, ואת אלה שהעניקו לה מימון, בסיכון. וכאן זה כבר מתחיל להיות העסק של הבנק.

בישראל של 2009 תפיסת הסיכון הסביבתי היא תפיסה מצומצמת ביותר המבצעת חיבור ישיר וחד חד ערכי שבין סיכון לעבריינות. כלומר, סיכון סביבתי נוצר רק כשחברה עוברת על אחד מחוקי איכות הסביבה וניתן לשייך עבירה זו לקנס כספי. גישה זו היא גישה מצומצמת ביותר שנמנעת מלבצע הערכה סביבתית כוללת של המפגעים שנגרמים על ידי החברה בייחוד מול שינויי חקיקה עתידיים וסיכונים שנמצאים בטווחי הזמן הבינוני והארוך. הדרך המקובלת בספרות המקצועית לתאר סיכון סביבתי ללווה היא על ידי חלוקתו לסיכון ישיר, סיכון עקיף וסיכון תדמיתי. רק כשאנו בוחנים לעומק את שלוש ההגדרות הללו בהקשר הישראלי ניתן להבין מדוע התחום כמעט ואינו מיושם על ידי המערכת הפיננסית שלנו.

סיכון ישיר הוא הסיכון שנגרם למוסד עצמו כתוצאה מהעלויות שנתבעות ממנו באופן ישיר על גרימת מפגע סביבתי. תסריט זה מחייב לייצר את הקשר שבין הגורם המלווה לבין אופן ההתנהלות של הגורם הלווה והפגיעה האמורה באיכות הסביבה. בדרך כלל הכוונה בסיכון הישיר היא כשגורמים אלה מקבלים בתמורה למניותיהם מושב בדירקטוריון של החברה וכך למעשה הופך חבר הדירקטוריון לנושא משרה בתאגיד בעל אחריות. כתוצאה מכך, סביר להניח שהוא יבקש או ידרוש את הסעד מאותו גוף פיננסי ששלח אותו לשבת במשרה מכובדת זו.

סיכון עקיף וסיכון תדמיתי

סיכון עקיף מתרחש כשלווה של בנק או מוסד פיננסי אחר עומד בפני תביעה על נזקים סביבתיים שהוא גרם. הסיכון במקרה הזה יכול להתממש בכך שאותו לווה יכול להזדקק לשאת בעלויות שיקום או פיצוי כבדות ובכך להביא עצמו למצב של חדלות פירעון. במצב שכזה הבנק יהיה זה שייאלץ לשאת בנטל המימוני ובכיסוי החובות. הדוגמא הבולטת לכך בישראל היא המפעל "תעשיות אלקטרו כימיות" בעכו, שסבל ממצב תחזוקתי נמוך ביותר ולאחר כמה פיצוצים סגר את שעריו כשבתוך הצנרת נשארו חומרים רעילים בכמות לא מבוטלת. עוד במהלך פעילותו מפעל זה, שייצר PVC, גרם למפגעים סביבתיים משמעותיים, ולאחר פשיטת הרגל שלו, כונס הנכסים הרשמי של המפעל אילץ את שלושת הבנקים הגדולים, שהיו הנושים בפועל, לשאת בעלויות פינוי החומרים, כשגם המדינה השתתפה במאמץ זה.

הסיכון השלישי הוא סיכון מנזק תדמיתי Reputational damage כשהכוונה היא לפגיעה בתדמית המוסד הפיננסי המכובד לכשיתגלה הקשר בינו לבין מימון שהוא נתן לחברה שגרמה למפגע סביבתי ו/או פגיעה בבריאות הציבור. קשה למצוא לכך דוגמא בישראל למעט הניסיון שניסו המפגינים נגד כביש חוצה ישראל לכוון את חיצי התנגדותם כנגד בנק הפועלים שהיה אחד הגורמים המממנים של הכביש. מיותר לציין שמאמצים אלה לא נשאו פרי.

עובדה היא שתפיסת הסיכון כפי שהיא מצטיירת מתוך הגדרה נורמטיבית זו, היא תפיסה שמבצעת קישור בין סיכון לבין נזק כלכלי שנגרם לחברה ו/או לגורם המממן כתוצאה מהליכי אכיפה וענישה. במדינה מתוקנת המענישה בחומרה עבריינים סביבתיים ויש בה כוח אכיפתי משמעותי אכן ניתן להבין מהי המוטיבציה של מוסד פיננסי לזהות ולנהל את הסיכון החברתי-סביבתי וזאת פשוט מפני שהוא קיים.

המצב בישראל: משתלם להיות עבריין סביבתי

אצלנו בארץ המציאות האכיפתית שונה באופן מהותי. הענישה מקלה ביותר, הכוח האכיפתי העומד לטובת יישום חוקי איכות הסביבה מגוחך ובסופו של יום, במדינת ישראל משתלם להיות עבריין סביבתי ועל כך קשה לחלוק. במצב שכזה מה הפלא שאין למערכת הפיננסית הישראלית כל מוטיבציה להקים מערך לניהול סיכונים סביבתיים?

יתרה מכך, המערכת הבנקאית הישראלית היא קטנה ביותר מבחינת כמות השחקנים הגדולים הנמצאים בה והמסוגלים להעניק אשראי לפרויקטי תשתית משמעותיים. אי לכך, אם וכאשר בנק מסוים יחליט שלא לתת הלוואה עקב אי עמידה בתנאי איכות הסביבה הלווה יעבור באופן מיידי לבנק המתחרה, יזכה בהלוואה לה הוא חפץ ויעניק בתמורה לכך ריבית נדיבה לגורם המממן. או אז שוב עלינו לשאול את השאלה מהי המוטיבציה של בנק ישראלי ליזום באופן עצמאי מערך ניהול סיכוני סביבה? והתשובה תהיה שפשוט אין מוטיבציה כזאת.

המפקח על הבנקים, שמחובתו לפעול כדי שהמערכת הבנקאית הישראלית תפעל על פי קריטריונים עולמיים מקובלים, כבר זיהה את היעדרותם של מערכי ניהול סיכונים סביבתיים ככשל מבני במערכת הבנקאית הישראלית והוא פועל כדי לתת לה מענה רגולאטורי. זוהי האכן דרך הנכונה אך במקום להוביל את המערכת כולה קדימה, המפקח על הבנקים, דווקא זרע לאחרונה בלבלול.

תחילת הדרך היתה בפרסום טיוטה ל"נוהל בנקאי תקין", שיחייב את הבנקים להקים מערך ניהול סיכונים סביבתיים. בחודשים האחרונים חזר בו המפקח מדרישה זו והוציא מכתב לראשי התאגידים הבנקאיים בדרישה שאלו יקימו מערכי ניהול סיכוני סביבה. במכתבו מתייחס המפקח לגישה העולמית המקובלת בנושא המכונה "עקרונות המשווה" וממליץ שהבנקים יבחנו את יישומה.

בנקודה זו ולשם ההבהרה הסמנטית עלינו להבין שעל פי השיח העולמי המקובל בתחום, לא ניתן להפריד בין סיכון חברתי לסיכון סביבתי והמונח הנכון והמדויק הוא זיהוי וניהול סיכונים חברתיים-סביבתיים environmental & social risk analysisאי לכך, מן הראוי שמפקח במכתביו השונים יאמץ גם הוא טרמינולוגיה מקובלת זו ולא יבודד את הנושא הסביבתי מהחברתי.

התאמה מקומית של גישת "עקרונות המשווה": הדרך לפתרון

גישת "עקרונות המשווה" היא גישה מורכבת ביותר שנוצרה ביוזמת הבנקים הגדולים בעולם שהתמודדו עם הרצון לממן פרויקטים במדינות שונות בעלות מערכות רגולאטוריות השונות באופן מהותי אחת מהשנייה. (כמו בנקים הולנדיים  שמבקשים לממן מכרות זהב באפריקה ובנקים אמריקאים המממנים תחנות כוח הידרולוגיות במרכז אמריקה). "עקרונות המשווה" היא גישת ניהול סיכונים חברתיים-סביבתיים גלובאלית המבקשת להסדיר את מערכי ניהול הסיכונים גם במקומות בהם הסיכון אינו קיים כלל ועיקר, בדיוק כפי שמצטייר הדבר בישראל.

במובן זה אנו חייבים להבין את ההבדל המשמעותי בין תפיסת הסיכון כפי שהיא עולה מהשיח הסביבתי הישראלי לבין תפיסת הסיכון כפי שהיא עולה מ"עקרונות המשווה". בראש ובראשונה גישה זו היא וולונטארית ומהווה מערך אכיפתי עולמי אלטרנטיבי במקום בו הוא כלל אינו קיים. זו גישה הנובעת מאחריות חברתית-סביבתית של המוסדות ולא מצפייה מתמשכת לקבלת הנחיות, חוקים ותקנות מהרגולאטור המקומי. ייתכן שגם על הבנקים הישראליים לאמץ גישה זו ,לפעול בדוח-שיח בינם לבין עצמם ועם מחזיקי עניין נוספים לנושא, כמו ארגוני איכות הסביבה, ולייצר גישת ניהול המותאמת למדינת ישראל.

אך כדי שמאמץ זה אכן יישא פרי על המערכת הבנקאית הישראלית ואולי כלל המגזר העסקי, להפנים שסיכון סביבתי אינו כביש חד כיווני המתמצה במידת הנזק שיכול להיגרם לחברה כתוצאה ממפגעים סביבתיים שהיא עצמה גרמה אלא מדובר בכביש שהוא לכל הפחות דו כיווני ונדרשת הבנה שגם שינויים סביבתיים מקומיים ועולמיים עלולים לגרום נזקים משמעותיים.

בנוסף על כך, אימוץ גישה של סיכון מתוך אחריות חברתית-סביבתית מכיר בכך שכל ארגון משפיע על הסביבה במידה זו אחרת והסיכון הסביבתי חברתי נובע מהסיכון והפגיעה שאנו מטילים על הסביבה בפעילות עצמה, אפילו אם היא עומדת בכל החוקים והתקנות. כך לדוגמא, מפעלים רבים מזרימים היום את השפכים שלהם לים התיכון.

הזרמה זו מתרחשת בסמכות ובאישור ומתחדשת מדי תקופה בהתאם לבקשות שמבקשים המפעלים מוועדה מיוחדת הפועלת לשם כך במשרד להגנת הסביבה. בנק ישראלי שיבצע היום עבודת זיהוי סיכון סביבתי למפעל סביר להניח שיתעלם לחלוטין מסוגיה זו פשוט מכיוון שהיא חוקית. אך החוקיות עצמה אינה מפחיתה מעצם הפגיעה הסביבה וסביר להניח שהיא לא תימשך לנצח, ואם המפעל אינו נוקט כעת את הצעדים המתבקשים להפסקת הזיהום הוא מעמיד את עצמו ואת מממניו בפני סיכון של ממש.

הצעד הנכון הבא מבחינת המשק הישראלי הוא לכנס את כל מחזיקי העניין לנושא: הבנקים, הרגולאטורים, ארגונים חברתיים וסביבתיים כדי לנסח יחד את "עקרונות המשווה הישראליים", שיתוו את מהלך ניהול הסיכונים הנכון והמתאים למדינת ישראל. מן הראוי שהמפקח על הבנקים ייקח על עצמו הובלה של מהלך ציבורי חברתי שכזה.

חובה עלינו ללמוד את הלקח מגישות ניהול הסיכונים הפיננסיות שקרסו במשבר האחרון, להטמיע את התפישה שחברה עסקית המתעלמת מהשפעותיה החברתיות והסביבתיות בהקשר רחב יותר מחוקיות גרידא, מעמידה את עצמה ואת בעלי המניות שלה בסיכון של ממש.