אלבום חמוץ מתוק

המצב הנוכחי בגזרת רג'ינה ספקטור הוא די פשוט: יש מי שזוכר לה חסד נעורים שרוט ועדיין רואה בה את האמנית הרבגונית והמעניינת שהייתה ב-2004, בתקופת "Soviet Kitsch", גם אם החלה לפנות לקהל הרחב והעניקה את פזמוניה לשימוש בפרסומות או בסצנה דרמטית ב"האנטומיה של גריי" ודומיה.

לעומתם, הסוג השני של מיטיבי רג'ינה יבכה את ההתמסחרות והבחירה במפיקים משופשפים מדי, תהליך שהחל עם "Begin to Hope", מ-2006. וכפי שמעידה האזנה ל-"Far", אלבומה החדש, והשלישי תחת הלייבל "וורנר", היא בהחלט מודעת לדיסוננס הבעייתי בין מאזיניה הישנים לאלה החדשים.

"Far" במהותו הוא עוד אלבום טוב של רג'ינה ספקטור. יש בו מספיק מהמיוחדוּת הזו שאפיינה את "Songs" הבתולי, זו שגרמה לילדים האלטרנטיביים (ובעיקר האלטרנטיביות: המהפכה הפמיניסטית טרם הספיקה לשנות את טעם צריכת המוזיקה הגברית) להתלהב מהילדה החדשה בכיתה. הוא ממזרי כרגיל, מתחכם, נוגע במחוזות הפחות מוארים בחיי היומיום ומתעכב, כדרכה של ספקטור, באספקטים הכאילו-אגביים של השגרה האפרורית.

"Wallet", למשל, מדבר על חדוות מציאת ארנק זר, הריגוש והסקרנות שמלווים את ההצצה הנדירה אל חייו הקטנים של עוד אדם, מסירתו לרשויות והידיעה כי יהיה "כל כך שמח כשהם יתקשרו". ואת השורה הזו מלווה ספקטור בהתחזות לצליל חיוג. דרך ההגשה הזו שלה מאפשרת ליוצרת להפוך אפילו את המתקתקים שבשיריה לעטורי רמיזות וסאבטקסט.

ב-"Folding Chair" התמים והילדותי קיימת ממש סכנת עלייה ברמת הסוכר, שנבלמת רק בזכות רעשי דולפינים הבוקעים מגרונה של הזמרת המיוחדת הזו. "Two Birds" נשמע לפרקים כמו גירסה נשית לאחת מרצועות האלבום הלבן של הביטלס, אם רק היה קצת פחות קיטשי. ויש גם את "Dance Anthem of the 80's", יציאה ניסיונית אך נעימה, מגובה במשחקים הווקלים המזוהים של הזמרת, בהחלט מוציא את שני הצדדים מסופקים.

ספקטור. תגרום לך להתאהב בה ולשנוא את עצמך על כך  (צילום: לירון אלמוג)

באלבום אפשר לאבחן מין פיצול אישיות, או אולי רצון לספק את כולם: מצד אחד, מילים פשטניות, כמו אלה של "Laughing With" ("אף אחד לא צוחק על אלוהים כשהוא בבית חולים") ואזכור ילדותי של ג'ימיני קריקט מ"פינוקיו" וסנטה קלאוס, ומצד שני, הדרמטיות של "Genius Next Door". חוסר האחידות מתבטא גם בבחירת המפיקים: דיוויד קהאן, שעבד על אלבומה האחרון, מייק אליזונדו של אמינם וג'ף לין, איש ELO והטרוולינג ווילבריז. 

בשלב הנוכחי בקריירה שלה, לספקטור יש את היכולת הנדירה לגרום לך להתאהב

בה ובאותה מידה לשנוא את עצמך על כך. וזו לא תכונה שיש לזלזל בה, כי זה שם אותה באותה קטגוריה עם ביורק, ג'מירוקוואי ואפילו הביטלס המוקדמים. המהגרת הרוסיה-יהודיה מלהטטת במבטא ניו יורקי ספק מאולץ ספק אותנטי, והתוצאה מדלגת בקלילות וביעילות על החוט המקשר בין פיונה אפל, טורי איימוס וקיי-טי טאנסטל. בעולם בו מוזיקה נצרכת יותר בזול מאשר חפיסת מסטיקים, אפשר להכריז: ועכשיו, חדש על המדפים: אותה רג'ינה, בתוספת סוכר. הרבה סוכר.

רג'ינה ספקטור, "Far", וורנר מיוזיק