היה שלום, דחליל
כל דבר שמייקל ג'קסון עשה אי פעם, כאילו הגיע מתודעתו המוזיקלית של גאון בן עשר, אך בזכות הילדותיות הזאת זכינו לקבל תמונה מוזיקלית מסעירה וצבעונית. לא פלא ששיחק את אחד התפקידים הנאיביים ביותר בקולנוע. ניר ממון נפרד
איפה תפס אתכם ה-SMS "מיקל ג'קסון מת!!!1"? האם אתם שייכים למחנה ה"אני בהלם, מייקל הוא אליל ילדותי" או דווקא למחנה ה"ביג דיל, ברוך שפטרנו מהמטורלל הזה"? מה בכלל נשאר לומר, אחרי שכל האורי גלרים של העולם כבר אמרו את דברם? מה שנשאר היא המוזיקה. כן, מוזיקה. העניין הזה שמייקל ג'קסון קם בשבילו מדי בוקר, מאז שהיה בן שש ועד ליומו האחרון, האחרון בסדרה של ימים ארוכים ועצובים, מלאים באשליות על קאמבק.
אז בואו נדבר קצת על המוזיקה של מייקל, אבל לא על הבייס ליין המהפנט והנצחי של "בילי ג'ין", או על החדשנות של "ביט איט". לא הפעם. הפעם ניכנס לעובי הקורה. אם יש משהו שמייחד יותר מהכל את האמנות – והחיים - של מייקל ג'קסון, הרבה יותר מכל אמן גדול אחר שאני מכיר– הרי שזוהי הרוח, לא הצורה. אפשר למצוא הרבה ביצירה של מייקל, משלל ז'אנרים וסגנונות ורעיונות. אבל יש דבר אחד שממנו ג'קסון היה חף לחלוטין, ומעולם לא חטא בו: ציניות.
כל מה שהוא עשה אי פעם, כאילו קפא בתודעתו של גאון מוזיקלי בן עשר, הגיל שבו עוד לא מבינים מי נגד מי, ולמה בכלל מישהו נגד מישהו. לני קרביץ אמר השבוע שכבר בגיל עשר מייקל הגיע לרמה של ג'יימס בראון וארית'ה פרנקלין. קרביץ לא פראייר, וגם לא מבלף. ג'קסון הילד ידע לרגש ברמות מסחררות, וכמוזיקאי הוא גם בהחלט השתכלל עם הזמן. אבל משהו קפא שם, בנפש, ולשום דבר ממה שמייקל הביא לעולם כיוצר, לא ניתן בכנות לקרוא "בוגר".
לאכול את כל העוגה
ומי אמר שזה רע לאמנות? רק בזכות תסמונת הפיטר פן המפוארת הזו, זכינו להתפרצות של גאונות ייחודית ברמות מפחידות. בן אדם בוגר ומיושב בדעתו לא יכול היה להעניק לנו את השיאים של "Thriller" או "Bad". בזכות המגלומניה, הרצון לאכול את כל העוגה, הפשטנות הרעיונית – בקיצור, בזכות הילדותיות הזו – קיבלנו תמונה מוזיקלית מסעירה, מרטיטה וצבועה בצבעים עזים. וכמה שאהבנו את התמונה הזאת.
מייקל ג'קסון כילד. העולם התאהב בו (צילום: Gettyimages)
אבל קצת אחרי שהעולם התאהב בו – בהיקפים וברמות שלא נודעו קודם - היה ברור שכדרכו של עולם, מייקל עוד ישלם על זה. הילד שמצא עצמו שליט הממלכה, נדרש ללמוד בדרך הקשה על הנטייה שלנו לבעוט במי שרק עכשיו הכתרנו, עד שהוא יתפלש בעפר ויתחנן שנפסיק.
מייקל, ילד נאיבי שכמותו, לא יכול היה באמת להתגונן בפני עולם שנשלט בידי ציניקנים. זה מאבק אבוד מראש, כשלא מבינים את חוקי המשחק. כלום לא יכול היה להושיע: לא חומות של יחצנים, לא אינספור מעשי צדקה כנים. גם כל משקפי השמש ומדי הגנרלים שבעולם לא הועילו כחיץ. ג'קסון חטף בפרצוף, על ימין ועל שמאל. הוא הגיב בעוד ועוד מוזרויות, שלעולם כבר לא נדע מה מהן אמת ומה קשקוש של התקשורת.
בתור הדחליל (מימין) בסרט "The Wiz". התפקיד הנאיבי ביותר בקולנוע
אתם חופשיים לדעתכם, אבל לי קשה להאמין שג'קסון גיבש במוחו אי פעם כוונה אמיתית להרע למישהו. אם תקראו את כל המילים שהוא כתב, נראה לי שתגיעו למסקנה דומה. שום דבר אפל או מסתורי לא שורץ שם. רק פרפרים וקשתות בענן, תחינה לשלום עולמי, סיפורי קומיקס ופנטזיות של בית ספר יסודי על מערכות יחסים פלקטיות. וכן, אחד השירים הכי יפים שלו, "Ben", הוא שיר אהבה לעכברוש. ילד כבר אמרנו?
לא מפתיע שמייקל היה "דחליל" משובח ב-"The Wiz" (הגרסה המוזיקלית של מוטאון ל"קוסם מארץ עוץ"): זו בחירה מושלמת לתפקיד הכי נאיבי בתולדות הקולנוע. עד יומו האחרון מייקל לא קיבל את המוח שהדחליל כל כך רצה. אני לא קורא לו טיפש – ככה זה עם ילדים, גם המבריקים שבהם: הם ילדים. ממתי שופטים ילדים כמבוגרים? האם מייקל ג'קסון זכאי לחיי נצח כדמות מעוררת אמפתיה, אהבה וחמלה - או להוקעה ציבורית סופנית כ"וואקו ג'אקו"? נראה לי שבעקבות המוות הטרגי, העולם עשה את הבחירה שלו, והפעם, לשם שינוי, היא נוטה לצד החסד.
וגם לי נראה, דחליל, שאליך אתגעגע יותר מכל. היה שלום.
לפנייה לכתב/ת 
