פרק ראשון בתולדות הבלונד
"יפה לנו", הסדרה הדוקומנטרית אודות היופי הישראלי, מעמיקה ומסבירה את תולדות העיסוק במראה החיצוני של בנות ובני ישראל מבלי להתנשא או לגלוש למחוזות לא לה. אריאנה מלמד מצאה אלטרנטיבה ראויה לכוכבי האינסטנט מערוץ 2
רק יוצר חכם, עצבני, מקורי ומבריק כמו רון כחלילי היה יכול לעשות את זה: לקחת חומרים נחותים של דוקו-שקל ולרקוח מהם סדרה שיש בה מלכות יופי, דוגמניות וחתיכים בני כל הדורות והיסטוריה חברתית מרתקת של המקום בו כל אלה חיים.
"יפה לנו", שהפרק הראשון שלה שודר אמש (ב', ערוץ 10), היא ההפתעה הדוקומנטרית הגדולה ביותר שנחתה עלי מהמסך מזה זמן רב, והוכחה רצינית לכך שלפני שעושים טלוויזיה מצויינת, צריך לדעת לחשוב. כחלילי יודע גם יודע.
אשכנזי. לא חושב שהצופים אידיוטים (צילום: דודי מוסקוביץ')
הסדרה עוסקת באידאלים של היופי הישראלי בראי הדורות, מסימונה מדימונה ועד ברבי מבת-ים שרוצה לכבוש את ניו יורק. מהו יופי והאם הוא תולדה של קונצנזוס חברתי או של ערכים אסתטיים? שואל ליאור אשכנזי, המגיש המפתיע והמצוין של הסדרה. הוא עושה את זה במילים נגישות לכל נפש, בלי להתנשא על הצופה ובלי לרדת לרגע אחד לרמה המשוערת והשקרית של הבנתו או סבלנותו. הנה סדרה שחושבת כי הצופים שלה אינטליגנטים לא פחות מיוצריה, וזה בפני עצמו הוא הישג גדול ונדיר.
יפה לך שחור?
היה היתה פעם מדינה קטנה מוקפת אויבים ומלאה עלמות יפות, במיוחד בחיפה, אבל דרכן לכס המלוכה הזמני נסללה בייסורים אידיאולוגיים לא פשוטים.
ראשיתה של תחרות היופי הממלכתית היתה באמונה כי על הנבחרות מוטלת משימה דיפלומטית של ייצוג המדינה בפני העולם הגדול, וייצוג אידאל אסתטי ש"משקף" את מי שהיינו רוצים להיות בעיני עצמנו: מעריצי המזרח הקסום, חובבי תימנים וחולים על שחרחרות.
רודן. לא סלחו לה על הבלונד, ועל צאתה לגלות (צילום: שאול גולן)
הבלונד - מן הטבע או מן הצבע - נחשב לזר וגלותי ואפילו חולני קצת, ובשילוב מלבב של קטעי ארכיון נפוחים מחשיבות עצמית ומפגשים עם נשים שהיו פעם הכי יפות יש, הפרק הראשון בסדרה הוא לא פחות מתיאור האבולוציה של הטעם והדיקטטורה האידאולוגית שעמדה מאחוריו.
לראשונה קראו גיזלה פרויליך, עליה ציוו לשנות את שמה בדחיפות, וכך קיבלנו את מרים ירון. למיכל מודעי נאמר שהיא לא יכולה להיקרא "האריסון". לזיוה רודן, שהיתה חלוצת המצטלמות בעירום מבין בנותינו החסודות, לא סלחו אף פעם: על זה ועל הגלות ללוס אנג'לס, שם מוצאת אותה מצלמה אמפתית שמתעדת ברכות את אוסף הניתוחים הפלסטיים ואת כתמי הזקנה של כפות הידיים גם יחד.
טעם של פעם
בין לבין מתראיינות קובעות הטעם של פעם, וגם של ימינו מגלות שמודעות-עצמית למניפולציות שנעשו בדמותה של מלכת היופי הולכות טוב יחד עם נוסטלגיה לימים תמימים משלנו, וכחלילי מבהיר שהם לא היו תמימים כלל: הם היו פרי של חברה שהאלילה סגפנות מזויפת ודימויים מזויפים רק בגלל שהיו "נכונים" כחלק מדמותו של האדם הישראלי החדש, כולל האישה.
רוזנבלום. המרואיינת טבעית, הבלונד-פלטינה קצת פחות (צילום: קרן נתנזון)
כך זה היה עד מלחמת ששת הימים, קו השבר של האידיאולוגיות והחברה הישראלית המונוליתית. אחר כך קיבלנו אימפריה, טלוויזיה משלנו, ובלונדיניות.
מירי זמיר, הסלבריטאית הראשונה בין מלכות היופי, לא התראיינה. הנסיונות למציאתה תועדו תוך כדי רמזים על משברים שמקורם בדיוק ברגע החגיגי ההוא בו הניחו על ראשה כתר, אבל בלונדיניות אחרות לא חסרות כאן: פנינה רוזנבלום היא מרואיינת הכרחית בסדרה כזאת, כמו גם הדוגמניות הרציניות הראשונות של ארצנו הקטנטונת, שכחלילי מפגיש ביניהן לסיעור מוחות של תובנות מקצועיות על עידן בו הבגדים היו הכוכבים ולנשים שהצטלמו בהם בקושי היו שמות.
תהיי קיבוצניקית ותשתקי
הבל היופי, אמר קוהלת, וטעה קשות. הסגידה ליופי בשיר השירים וריבוי הדימויים שנקשרו לו, כולל שערך כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד, היא פרי הסגידה לאידאלים אסתטיים שליוותה את האדם החושב משחר נעוריו בעולם.
לואיס ונוימן. בשבוע הבא נעבור לשיעור במלכי היופי (צילום: ענת מוסברג)
המחשבה על טשטושו של היופי, העלמותו או נוכחותו בשנים שאחרי הזוהר מרתקת לא פחות, וכחלילי מודע לכך שהמצלמה שלו היא כלי רב עוצמה שמכריח את הצופה להתבונן בנשים שחיות על זכרונות יופין ולא טוב להן, לבין אלה שידעו לכבד את שנותיהן ולמצוא בחייהן משהו מעבר למראה שעל הקיר ולעדשת המצלמה.
צער גדול הצטערתי כשהפרק נגמר (מהר מדי) מבלי לדון באספקטים נוספים של תודעת היופי המקומית, כמו יחסה הדו-ערכי, המבולבל, לנשים בעידן הסוציאליזם הריאליסטי של שנות ה-50, בו בחורה עם לק על הציפורניים נחשדה מיד בזנות ואישה שהקפידה בטיפוח עצמי גונתה כנהנתנית, גלותית וממש לא משלנו.
מעבר לתעשיית מלכות היופי, נשבו כאן רוחות של דיכוי נשים תחת איצטלה של שוויון, ונעשו נסיונות רציניים לקדם דימוי של חיילת מצודדת ובלתי מטופחת בעליל קוטפת תפוזים בקיבוץ ונורא מרוצה מנעלי הגולדה שלה.
הפרק הבא יוקדש ליופי הגברי הישראלי. לא היו לנו מלכי יופי בימי השחור-לבן, אבל מהפרומו ברור שכחלילי מבין היטב את הקשר בין המיליטריזם והכוחניות בחברה הישראלית לבין מראהו המצודד של מנהיג.
לעזר ויצמן קראו בנעוריו "קלארק גייבל של הר הכרמל" והוא התנהג בהתאם. רבין יפה הבלורית והתואר (הג'ינג'י) היו ייצוג נאמן של הישראלי הלוחם והמבוייש ומשה דיין היה מצביא וסמל סקס כאחד. אין שום דבר מרעיש או מעניין ב"כוכב נולד", העושה את צעדיה האיטיים והמשעממים במשבצת הזמן הזאת בערוץ 2. בערוץ 10, ביום שני הבא יהיה יופי. תבואו?
