זהו, אני כבר לא אוהבת לצאת לדייטים
פעם חשבתי שתמיד נחמד לפגוש אדם חדש, גם אם לא יוצא מזה משהו. עבר לי. להשתעמם פעם אחרי פעם זה לא גליק כזה גדול. מידי פעם אני מנסה לחשוב אם זה אני או הם, ואין לי תשובה. איכשהו, נראה לי גם שזה לא באמת משנה. טור רק חצי אופטימי
היה את הבחור שלא היה לי שום דבר לדבר איתו, את זה שהיה מאוד נחמד אבל נראה כאילו יצא מימי הביניים, את החנון-מוות שהגיע עכשיו למרד הנעורים שהייתי בו בגיל 17, את ההוא שהיה מעניין אבל פשוט לא נמשכתי אליו, את הטייס החרמן, את הבחור שהיה עד כדי כך טיפש שדיבר בשגיאות כתיב וקצרה היריעה מלפרט את כל השאר. חוץ מהפסיכולוג לעתיד שהיה נורא אמפתי עד שהגענו לסביבה ביתית ואז המיר את האמפתיות בסליזיות וניסה לדחוף ידיים למרות ה"לא"אים החד משמעים שלי ("קשר משפחתי", מאחוריך) – כולם היו באמת נחמדים, אבל לא הצלחתי להתרגש מאף אחד.
כולם בסדר, אבל לי לא אכפת משום דבר
אם פעם העולם של הדייטים היה קשה - אנשים שעושים הודיני, כאלה שמנסים להכניס אותי למיטה בדייט הראשון, כאלה שהיה להם מחסור במשחקים בילדות ומנסים להשלים את החסר במשחק ברגשות של אנשים אחרים בבגרות וכן הלאה - הקושי נעלם. רוב האנשים הראו שהם רציניים, מחפשים את האחת להתיישב איתה ומתנהגים כאילו אולי האחת הזאת היא אני. רובם התקשרו, הציעו להיפגש שוב, מי שלא רצה התקשר להגיד שלא (והתפלא לשמוע אותי מגיבה בשמחה רבתי, בכל זאת, לפגוע במישהו זה לא הקטע שלי, תודה שחסכת את זה ממני). והאחד או שניים שנעלמו – טוב, אם אני נזכרת בכך שהאדם נעלם רק אחרי שבוע, כנראה לא פספסתי יותר מדי. הכל בסדר, כולם בסדר, אבל לי לא אכפת משום דבר, וזה לא מרגיש הכי בסדר.
בעבר הייתי אופטימית טילים, מודדת חצי ארון לפני כל דייט, בטוחה שהפעם אפגוש את אהבת חיי, ואם לא הפעם, בטוח שבפעם הבאה. הייתי עוברת מדייט לדייט בקצב מסחרר, אין זמן לאבד, אהבת חיי הרי מחכה לי מעבר לסיבוב, וגם אם הפעם לא הלך - היי, לפחות יש לי סיפור חדש ומעניין. היום אני כבר לא אופטימית, אין לי כוח לפגוש אנשים חדשים. אם בעבר הייתי נותנת הרבה קרדיט לאנשים שיצאתי איתם ומצאתי דבר חיובי או מעניין בכל אחד, היום אני מגיעה למסקנה העצובה – פשוט לא מעניין לי, ואין לי כוח לבזבז את הזמן שלי על אנשים שלא מעניינים אותי. מידי פעם אני עוצרת ומנסה לחשוב אם זה אני או הם, ואין לי תשובה. איכשהו, נראה לי גם שזה לא באמת משנה, אבל אולי זאת באמת הבעיה, ששום דבר לא משנה לי.
אני יודעת שממש טוב לי רק כשאני בזוגיות
אני לא רוצה לוותר, אני יודעת שממש טוב לי רק כשאני בזוגיות, אז אני יוצאת לעוד דייט, מספרת את אותם סיפורים חסרי משמעות, צוחקת איפה שצריך, מעמידה פנים כאילו אכפת לי. אבל מתישהו באמצע הדרך הרגל שלי מתחילה לקפוץ בחוסר מנוחה, וכשהוא הולך לשירותים אני מרגישה הקלה מסוימת ומתחילה להסתכל מסביב, למצוא דרך בריחה. ובסוף הערב, אם הוא מתעניין, אני מחייכת את אותו חיוך שווה נפש אך כאילו מתעניין, מקבלת יפה את הנשיקה על הלחי ומנסה לשדר כאילו אכפת לי, בתקווה שאולי משהו יחלחל פנימה ובאמת אתחיל להרגיש, אבל זה לא קורה.
אולי זה נאיבי, אבל אני עדיין מחכה לאדם שארצה לתת לו סיכוי כי ככה הרגש יגיד לי, לא השכל שאומר שלא טוב לפסול ושצריך לתת לזה סיכוי גם אם כל נים בגופי צועק "תברחי!!!". עדיין מחכה שמישהו יעיף אותי מהרגליים ויגרום לי לשכוח מהעבודה, מהקשר הקודם, מהכל חוץ ממנו, אבל בינתיים, זה לא קורה.
ועד שזה יקרה, כנראה שאמשיך להסתובב עם אנשים לא מוכרים, אמשיך לא לרצות להכיר אותם, אמשיך לחכות שעוד דייט ייגמר כדי שאוכל להמשיך הלאה בחיי הבודדים. עד שזה יקרה, כנראה אמשיך לשחק את אותו המשחק, אמשיך להיראות כאילו אכפת לי, אמשיך לנסות לברוח מהאדישות שלי לאנשים לא מוכרים ושוב ושוב אכשל בכך, אמשיך להתגעגע להוא שהיה והלך, ובתוך תוכי אמשיך לא להאמין שיש מישהו שישווה לו, ובכל זאת אמשיך לנסות, כי לוותר ולהיות לבד לנצח פשוט אינה אופציה שאני מוכנה לקבל.
לפני כמה זמן קשקשתי עם מישהו העבודה, כרגיל השיחה עברה לענייני אהבה וכאלה. איכשהו, משם היא שאלה אותי על החיים שלי וסיפרתי לה, כבדרך אגב, על חוסר המשמעות של הכל. היא אמרה לי שזה נשמע ממש קשה ושיתפה בתקופה דומה שעברה עליה. ופתאום, כל הבדרך-אגביות שלי קרסה, החודשים האחרונים עברו לנגד עיניי - הימים שעוברים במהירות כזאת שלפעמים נראה לי שמישהו תולש ימים בלוח השנה כשאני מסובבת את הגב, האדישות בה אני חוזרת לבד לבית ריק כשפעם זה היה גומר אותי. עוד יום נגמר, עוד יום מתחיל, וכשאין מישהו שיחבק אותי בלילה ושבאמת יהיה אכפת לו מה קורה איתי, הלילה הופך להפסקה קטנה וחסרת משמעות בין יום ליום.
לא מרגישה כלום, מתנהלת בעולם כמו רובוט
החברים שלי רואים אותי כסוּפּר-מתמודדת, וגם אני התחלתי לראות את עצמי כך - הרי מעולם לא בכיתי על הקשר שנגמר, אני מתקדמת בעבודה, לא מרחמת על עצמי, הכל בסדר. אבל עכשיו, כשאת מציינת את זה, זה שאני לא מרגישה כלום, מתנהלת בעולם כמו רובוט, מרשה לעצמי להרגיש רק דברים מסוימים - זה לא הכי נורמלי. נכון, לא כואב לי, אבל גם למתים לא כואב, והאם זה באמת מה שאני רוצה? לחיות חיים שלמים מתחת למים?
לרגע אחד, משפט אחד קטן של מישהי שבקושי מכירה אותי הצליח להפוך לי את הכל. אולי זאת לא חוכמה כזאת גדולה להטביע את עצמי בעבודה ולצאת עם מיליון בחורים שאני לא באמת מרגישה שום דבר כלפי אף אחד מהם.
אולי זאת לא באמת חוכמה כזאת גדולה לא להתפרק כשאני לא מרשה לעצמי להרגיש כלום, אולי אני לא באמת מנסה למצוא אהבה, אלא סתם יוצאת לדייטים כדי שאוכל להגיד שניסיתי ואף אחד לא יוכל לבוא אלי בטענות, במיוחד לא אני לעצמי.
אולי הגיע הזמן לחשוב על דברים ולהסתכן בכאב אם יבוא, אולי הגיע הזמן להפסיק לצאת לדייט אחר דייט בלי להקדיש לאף אחד מהם מחשבה, אולי הגיע הזמן באמת לקחת סיכונים ולא רק להגיד שאני לוקחת.
אולי הגיע הזמן לעצור לרגע ולראות מה יקרה לעולם שלי אם אפסיק לרוץ, אולי, רק אם אעצור במקום יהיה לי סיכוי להגיע.
אולי אם משפט קטן של מישהי שבקושי מכירה אותי הצליח להפוך אותי עד כדי כך, הגיע הזמן להודות שאני לא מתמודדת אלא פשוט מדחיקה, אולי הגיע הזמן להפסיק עם ה"אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה", לעצור לרגע, ולהיות מוכנה לקבל את מה שיבוא.
אולי הגיע הזמן באמת לנסות, גם אם זה יכאב.
לפנייה לכתב/ת 
