שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איפה ישנם עוד אנשים
    "אנשים עלובים" היה הרומן הראשון שפרסם דוסטוייבסקי ב-1846. מדובר ברומן מכתבים על אהבה של גבר בן 47 לנערה בת 17. עתה הוא רואה אור בפעם הראשונה בעברית. הנה קטע מתוכו

    פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי, מגדולי הסופרים הרוסים ואחד מהבולטים שבמחברי הרומנים בכל הזמנים. "אנשים עלובים" הוא הרומן הראשון שכתב ב-1846, וכעת רואה אור לראשונה בעברית. מדובר ברומן-מכתבים על אהבה חמקמקה של "זקן" בן 47 לנערה יתומה בת 17. ברוסיה התקבל הספר בהתלהבות עצומה מיד עם צאתו לאור

     

    18 בספטמבר

    חֶמדתי, וַרְוָרָה אָלֶכְּסֵייֶבְנָה!

    היום אירע בדירתנו דבר בלתי-צפוי, בלתי-מוסבר, איום להחריד. גוֹרְשְׁקוֹב המסכן שלנו (שימי לב, חמדתי) נמצא חף-מפשע לגמרי. ההחלטה התקבלה כבר מזמן, אבל היום הלך לשמוע את הפסיקה הסופית. העניין תם באופן מספק ביותר מבחינתו. היו האשמות רציניות ברשלנות ובהפקרה, והוא טוהר מכולן. נקבע כי הסוחר ישלם לו סכום כסף נכבד, כך שגם מצבו הכלכלי השתפר להפליא, וגם כבודו נוקה מכל כתם, והכל התהפך לטובה – בקיצור, קיווּייו התגשמו על הדרך הטובה ביותר.

     

    כשחזר היום הביתה בשעה שלוש, היתה לו ארשת של מת, הוא היה חיוור כסדין, שפתיו רעדו בעודו מחייך. הוא חיבק את אשתו ואת הילדים. כולנו התקהלנו על סף חדרו ובירכנו אותו. הוא היה נרגש מדברינו, החווה קידות לכל עבר, ולחץ כמה פעמים את ידו של כל אחד מאיתנו. היה לי אפילו רושם שגבה מעט והזדקף, ושגם הדמעות בריסיו יבשו. נסער מאוד הוא היה, המסכן.


    דוסטוייבסקי. הרומן הראשון שלו עכשיו בעברית

     

    לא הצליח לעמוד במקום אחד ולוּ שתי דקות רצופות, אחז בידו כל דבר שנמצא סביבו, ואז עזב אותו, חייך וקד ללא הרף, התיישב וקם ושוב התיישב, ואמר, האל יודע מה אמר שם: "כבודי, כבודי, שמי הטוב, ילדַי", ואיך דיבר! אפילו פרץ בבכי. גם רבים מאיתנו הזילו דמעה. רָטַזְיָאֶב כנראה רצה לעודד אותו ואמר: "מה שווה כבוד, אם אין מה לשים בפה, הכסף הוא העיקר, ידידי, עליו אתה צריך להודות לאלוהים!" וטפח על כתפו.

     

    נראה לי שגוֹרְשְׁקוֹב נעלב, זאת-אומרת, לא ממש עיקם את חוטמו, אבל נתן ברָטַזְיָאֶב מבט משונה והסיר את ידו של זה מכתפו. לא כך היה בעבר, חמדתי! נו, טוב, איש-איש ואופיו. אני, למשל, לא הייתי נוהג בגאווה ברגעי שמחה כאלו. אף כי ידוע, חמדתי, שלעתים גם קידה מיותרת עלולה להפוך להיות משפילה, אין כמחווֹת מוגזמות של טוּב-לב ורוך פתאומי...

     

    אבל הרי לא בי מדובר פה! "כן", אמר גוֹרְשְׁקוֹב, "גם הכסף טוב, תודה לאל, תודה לאל!" ואחר-כך, כל העת ששהינו אצלו, חזר ואמר: "תודה לאל, תודה לאל!..." אשתו הזמינה ארוחת-צהריים מעודנת ונדיבה מתמיד. בעלת-הבית בישלה אותה בשבילם במו-ידיה. בעלת-הבית שלנו היא אשה טובה במידה מסוימת. עד לארוחת-הצהריים לא הצליח גוֹרְשְׁקוֹב לשבת במקומו.

     

    נכנס לחדריהם של כולם, אם קראו לו ואם לא. נכנס לו, מחייך, מתיישב על כיסא, אומר משהו, או לא אומר כלום – והולך. אצל הרב-סמל אפילו לקח קלפים ליד, הושיבו אותו לשחק כגלגל רביעי. הוא שיחק, שיחק ועירב במשחק הבלים כלשהם, ביצע שלושה או ארבעה מהלכים, ונטש את המשחק. "לא", אמר, "זה סתם, אני לא..." והלך מהם. אותי פגש במסדרון, אחז בשתי ידי, הביט ישר בעיני, באופן תמוה מעט, לחץ את ידי והתרחק, והמשיך לחייך, אבל במין כובד, בחיוך מוזר, כאילו היה מת.

     

    אשתו בכתה מרוב אושר, הכל היה כה עליז אצלם, חגיגי. זמן קצר לאחר-מכן ישבו לסעוד צהריים. בתום הארוחה אמר לאשתו: "נשמתי, אלך לשכב מעט", ופרש אל מיטתו. קרא לבתו, הניח ידו על ראשה וליטף ארוכות את ראש הילדה. ואז פנה שוב אל אשתו: "ומה עם פֶּטֶנְקה? פטר שלנו, מה עם פטר?..." אשתו הצטלבה וענתה: "אבל הוא מת". – "כן, כן, אני יודע, הכל ידוע לי, פֶּטֶנְקה עכשיו בשמיים", אשתו שמה לב שמצבו אינו כשורה, שהעניין המם אותו לגמרי, ואמרה לו: "טוב תעשה, יקירי, אם תישן מעט". – "כן, בסדר, כבר... קצת". הוא הסתובב אל הקיר, שכב זמן-מה, התהפך ושוב רצה לומר משהו.

     

    אשתו לא הצליחה להבין ושאלה: "מה, יקר שלי?" אבל הוא לא ענה. היא המתינה רגע – בטח נרדם, חשבה, ויצאה לשבת קצת בחברת בעלת-הבית. לאחר שעה חזרה וראתה שבעלה עדיין לא התעורר, אלא שוכב ללא ניע. הוא ישן, חשבה, ולכן התיישבה ופתחה באיזו עבודה.

     

    היא סיפרה שעבדה כך כמחצית השעה ושקעה כה עמוק בהרהורים עד שאינה זוכרת עוד במה הירהרה, פרט

    לכך ששכחה לגמרי את בעלה. אבל לפתע התנערה בגלל איזו תחושת-לב מוזרה, ודממת-הקבר שבחדר הדהימה אותה. היא הסתכלה במיטה וראתה שבעלה שוכב באותו אופן. היא ניגשה אליו והסירה את השמיכה, בדקה – הוא כבר היה קר – מת, חמדתי, גוֹרְשְׁקוֹב מת, מת לפתע-פתאום, כאילו פגע בו הברק! מה סיבת מותו – האל יודע.

     

    הדבר היכה בי כל-כך, שעד עכשיו איני מצליח לתפושׂ. קשה להאמין שבקלות כזאת אדם מת. אדם מסכן חסר-מזל גוֹרְשְׁקוֹב זה! אַי, הגורל, הגורל! אשתו בוכה, הלומה. הילדה נדחקה לפינת החדר. מהומה גדולה שם עכשיו, אולי ינתחו את הגופה... איני יכול לומר דבר בבִטחה. אבל חבל, כמה חבל! עצוב לחשוב שזהו, שאדם אינו יודע לא את היום ולא את השעה... למות כך ללא סיבה...

    שלך,

    מָקָאר דֶבוּשקין

     

    מתוך "אנשים עלובים", מאת פיודור מ. דוסטוייבסקי. מרוסית: רועי חן. הספריה החדשה (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), 197 עמודים 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אנשים עלובים. סיפור אהבה במכתבים
    עטיפת ספר
    הטבות למנויים
    מומלצים