העשור שממשיך לחזור

משהו מוזר קרה לאייטיז. מתברר כי העשור כבר לא בגדר נוסטלגיה; הפט-שופ בויז, סנדרה וניק קרשאו יגיעו בקיץ, ויצטרפו לחבורה מוזרה לא פחות שכבר ביקרה פה, הכוללת, בין היתר, את פול יאנג, Air Supply ואפילו סמנת'ה פוקס (איפה זה ייגמר? סי.סי קאץ'? טאקו? גזיבו? אפילו קג'אגוגו, רחמנא לצלן, החליטו להתקמבק). ההגעה של פט-שופ בויז מעט יותר הגיונית. אחרי הכל, הצמד עדיין אקטיבי ויש לו הילה של להקת גייז קאלטית.

ניק קרשאו הוא אקדח טעון געגועים שלא ממש יורה (לי הוא מזכיר פסאז'ים מרובבי שתן וחתולים בראשל"צ, וחנות של רפי זנטי, הדי-ג'יי המופלא מאילת, שמכר קלטות מוקלטות וחורקות בטענה שזה מקורי). סנדרה היא באמת החלטה מצחיקה. אף אחד לא ממש העריץ אותה באייטיז. אהבנו את "מריה מגדלנה" וכ"חום הלילה", אבל את "99 לופט-באלונס" קצת יותר. וסנדרה, בניגוד לסמנת'ה פוקס, גם לא הייתה הזמרת הכוסית שחשקת בה כסוג של אסקפיזם מכל יועצות השכבה הזעפניות והבנות עם החותלות. 

ניק קרשאו. אקדח טעון געגועים שלא יורה (צילומים: Gettyimages)

אבל לא צריך את ההופעה של סנדרה כדי לזכור את סנדרה. האייטיז, במובן מסוים, לא נגמרו, אולי רק במובן הכרונולוגי. אותם אייקונים, שהפוסטרים שלהם מילאו חדרים של טינאייג'רים, שכתבות עליהם הוחלפו דרך מעריב לנוער (חובבת סיימון לה בון, מסיבות ורכיבה על סוסים), איכשהו המשיכו ללוות אותנו גם בניינטיז ובעשור הזה נטול השם שעומד להסתיים בקרוב. לא צריך את האבולוציה של הפתטיות של מייקל ג'קסון, מספיק להיזכר מה ג'ורג' מייקל עשה בבית שימוש ציבורי ואיך החיבה לנערים שדופים של בוי ג'ורג' הובילה אותו לנקות רחובות בממלכה.

זה קודם כל קורה ברדיו. אי אפשר להתחמק מזה. תמיד ניתן למצוא איזה פלייליסט גנרי של שירי אייטיז, החל מ"Soft Cell" של מארק אלמונד, דרך דפש מוד הבלתי נלאים ועד ל"טרזן בוי" של בולטימורה. השירים הללו איכשהו מצליחים להשתרבב לכל מיני תכניות, בכל מיני פינות, מבעד לכל מיני פרסומות ופקקים וכיוצא בזה. דומה שיש קבוצה של גברים בשחור שמסתובבת בצללים של גלי האתר, ומטרתה היא לחטוף רצועות של הווה, ולהשחיל במקומם חייזרי אייטיז מוזיקליים.

אבל הסיבה העיקרית שאי אפשר להתגעגע לאייטיז היא האינטרנט. אם כבר חשת לרגע צביטה של געגוע, דקירה של נוסטלגיה, אם שתת אסוציאטיבי של נעורים נזל לך מהמוח - בהקלקה אחת אתה מגיע למשל למאגר הקליפים המטורף הזה. בניגוד לדור ההורים שלך, שמדי פעם היו מאזינים ל"רגעי קסם" במכונית, ואז היתה משתלחת איזו שירלי באסי או פול אנקה - אתה, כיציר הזמן הזה, השליט של הנוסטלגיה שלך, אתה מהנדס התוכנה של הזיכרון, כי הזיכרון הוא חומר בתנועה. בא לך להיזכר - אתה נזכר. בא לך להיאטם - אתה נאטם. 

בוב גלדוף עם סמנת'ה פוקס ופול יאנג. אסקפיזם מיועצות שכבה זעפניות 

נניח שבהווה אתה רואה סרט נעורים אידיוטי, מהסוג שמשום מה מסרב לפוס מהעולם, ואז אתה נזכר בסרטי הנעורים שלך, והנה פורץ לו שטף נוסטלגי כזה, לאן תוליך אותו? תוך כמה רגעים אתה ביוטיוב, צופה בקליפים שנגזרו מתוך "פלשדאנס" או "פוטלוס", תוך שניות איירין קארה, או קארין איירה, שוב חלק אינטגרלי מהמציאות. הצליל אותו צליל, המראה ברוב המקרים אותו מראה (אלא אם כן תיתקל בתמונה של הווארד ג'ונס מודל 2009 ותתפלץ), אבל העוצמה הרגשית היא לא אותה עוצמה.

יש כאן חוליה חסרה, נוסטלגיזאורוס, איזשהו חומר חיוני במערכת שלא קיים. הקידמה נכנסה במקומו, הטכנולוגיה מילאה אותו, כל הזיכרונות המוזיקליים פרושים לפניך כמו יקום דחוס ונוירוטי. למעשה, במובן מסוים, המוזיקה כאילו הוצאה מתוך מערך הזיכרון שלך, הוא נשאר שם עם הטראומות של הילדות, עם רגעי הקסם של הילדות, עם ריחות מסוימים, עם דברים שהתאיידו כמו מסטיק בומר, תספורת אלי אוחנה וניטים של בילי איידול, אבל המוזיקה כבר פחות שם, היא כבר כאן, היא בעצם תמיד כאן. למעשה, גם דור ההורים היום יכול, בהקלקת זיכרון מקוונת, להתייחד שוב עם ענתיקות מופלאות כמו ניל סדקה ו-"Brothers Four". אלה, סביר להניח, כבר לא יבואו להופיע פה.