שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    עשו אהבה ולא מלחמה

    "ברגעי חולשה אנו זקוקים לוודאויות, לאבחנה בלתי מתפשרת בין אוייב לאוהב וכל מי שמאיים בבילבול יהפוך מיד לאוייב. צריך הרבה כוחות נפש בשביל להסתכן בבילבול ולתת לאהבה לנצח". רוחמה וייס על מלחמת ישראל במואב. ומה זה קשור לאהבה?

    תקציר הפרקים הקודמים

    הפרשה הקודמת, פרשת חקת, הסתיימה בכיבוש ערי האמורי על ידי בני ישראל. עם עבדים נווד הגיע ממצרים והתחיל לכבוש לעצמו נחלה. מפחיד. מלחיץ את עמי הסביבה. לאחר כיבוש ערי האמורי מתיישבים בני ישראל מול מואב והמואבים מודאגים ומחפשים דרכים לפעולה.

     

    כל החרדות דומות?

    דמיון לשוני ותכני מעורר מחשבה, נמצא בין הפחד של פרעה מפני בני ישראל לפחד שמעוררים הכיבושים הראשונים של בני ישראל עם סיום הנידודים במדבר. ראשית עבדות מצרים וראשית מלחמות הכיבוש נראות בעיני הסביבה, דומות כל כך:

     

    שמות פרק א (ח-יג)

    וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:

     

     

    במדבר פרק כב (א-ו)

    וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ: וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי: וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא: וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא יֹשֵׁב מִמֻּלִי: וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:

     

    הדאגה הדמוגרפית – הדאגה הראשונה של פרעה ושל בלק היא מהמספר הגדול של הזרים המאיימים להשתלט עליהם: 'הנה עם בני ישראל רב ועצום' אומר פרעה לבני עמו, ובאותה צורה בדיוק מתוארת גם דאגת המואבים: 'ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא'.

     

    בשני המקרים הפחד מוביל לתחושת מיאוס: "ויקוצו (המצרים) מפני בני ישראל". "ויקץ מואב מפני בני ישראל" תחושת המיאוס מובילה למסקנה "הבלתי נמנעת" לפעול בדרכים מתוחכמות נגד ההשתלטות של ה'אחר'. כל אחד פועל בהתאם לאפשרויות שהוא מאמין ויודע שפתוחות בפניו: פרעה משעבד ובלק מבקש לגייס את בלעם על מנת לקלל את בני ישראל. כנראה שכך זה עובד תמיד:

     

    ה'אחר' מאיים עלינו באחרותו, הדמיון מעצים את האיום והופך אותו לבלתי נסבל אך גם לבלתי ניתן לפתרון פשוט, הפתרון המסובך ימצא אך הוא לא יפתור דבר אלא יוסיף תסבוכת על תסבוכת וכך נמצא את עצמינו שוב ושוב, בדיוק כמו המצרים והמדיינים (בדיוק כמו בני ישראל לאחר הכיבוש) מתגוללים בעפר ובבוץ הטובעני עם 'אחרים' מאיימים שהפכו בדמיוניינו לשדים שאי אפשר איתם אבל כנראה שגם אי אפשר בלעדיהם... פרעה כשל בנסיונו האכזרי וארוך השנים להערים על בני ישראל ולהשמידם, המדיינים כשלו, ואנחנו? הפרשה מזמינה אותנו לשאול מדוע הזרות מאיימת ומדוע אנחנו מוסיפים להילחם בה מלחמות יצירתיות, אכזריות וחסרות סיכוי?

     

    עברנו את פרעה אבל לא נעבור את בעל פעור

    לאחר שכשלו נסיונותיו של בלק לגרום לבלעם לקלל את בני ישראל, לאחר שכל קללה הפכה לברכה יפהפיה, מגיע סיפור חדש, כאילו לא קשור למה שהיה עד כה ובכל זאת...

    בני ישראל מתחילים 'לזנות אל בנות מואב' (כה, ב) בנות מואב מזמינות את בני ישראל לפולחן דתי שמשולב בפעילות מינית והתוצאות הרות אסון – אלהים מעניש את בני ישראל ועשרים וארבע אלף איש מתים במגיפה. תראו מה זה – כל שנות שיעבוד מצריים והמלחמות ראשונות במדבר את הכל עברנו בהצלחה, לא רק שלא השמידו אותנו אלא שאנו פרינו ורבינו, ופתאום, רגע אחד של חוסר תשומת לב במדבר, רגע אחד של פתיינות, רגע אחד של קרבה ושל התמזגות עם ה'אחר' וחרדת הכליון מרחפת מעל ראשינו 'ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף'. באגרופים ובקללות אין להם סיכוי להרוג אותנו, אבל ברכּוּת – אין קל מזה.

     

    אז מה היה שם בבעל פעור?

    הייתה שם כנראה אורגיה דתית גדולה, משאלה לבטל לרגע קט את כל האחרויות שבעולם – שיא ההתמזגות האנושית, שיא של התמזגות שבין לאומים ובין מינים ושיא של התמזגות דתית. בעל פעור מסמל את הפנטזיה לביטול האחרות, לביטול הנבדלות, שהיא הפנטזייה לניצחון על המוות – אין יותר אנשים בודדים בעולם, אנחנו, כולנו, גוש חי ונושם של אלהים ובני אדם. בבעל פעור אנו מאבדים את האנדיוודואליות ועמה אנו מאובדים גם את המוות. עסקה מורכבת אבל כנראה שיש לה כוח פיתוי מסויים.

     

    ואיך כל זה קשור לאהבה?

    שולחן העבודה שלי נמצא בפינת חדר השינה. זו שעת ערב ועל המיטה הגדולה שבחדר רובצת עכשיו שירן, בחורה מיוחדת, בת בית שחזרה מהצבא. אני כותבת את פרשת השבוע ובהפסקות הכתיבה אנחנו מפטפטות על החיים, על הזוגיות המתפתחת שהיא בונה ועל תוכניות לעתיד – טיולים אפשריים, לימודים, עבודה. האופק שלה הוא העבר שלי וזו חוויה מרגשת לחיות שוב את שנות העשרים דרך הנערה המיוחדת הזו.

     

    שירן מספרת לי שבעבר היא היה לה יותר קשה ליצור קשרים עם בנים כי היא חשבה שכשהיא תאבד אותם היא תאבד הכל ולכן היא לא הסתכנה באהבה. 'היום אני יודעת שגם אם החבר שלי יעזוב אותי אני אשאר אני, אני אהיה מי שאני. אני אהיה עצובה אבל אני לא אעלם, ולכן קל לי יותר לאהוב'. אז בשביל לאהוב צריך לתת אמון באחר, במי שהיה לנו פעם זר, במי שבעבר כלל לא הכרנו. כשנותנים אמון אפשר להתאכזב, אפשר ליפול, אפשר לגלות שהכל היה תרמית. רק מי שמוכן להתסכן בחווית התרמית חזק דיו כדי לזכות באהבה.

     

    עכשיו תראו איך זה עובד יפה בפרשה שלנו – המואבים, כמו המצרים (וכמונו כנראה) אוהבים להגדיר 'אחר' חזק, כאוייב זה הופך את החיים לפשוטים יותר. זה עושה סדר – דע את האוייב, דע את המלחמה. לעומת זאת, באהבה יש ערבוב- האחר חדל להיות אחר והופך לחלק מה'אני' האהוב והנחמל. ריח של פיוס ורוך מתפזר באוויר ואז מתעוררות חרדות הבגידה והנטישה. ומה אם נעזב? ומה אם הכל היה תרמית? האם האשה הזו, בזרועותיה אני שוכב כעת, היא עוד 'כזבי בת צור' בוגדת?

     

    ברגעי חולשה אנו זקוקים לוודאויות, לאבחנה בלתי מתפשרת בין אוייב לאוהב וכל מי שמאיים בבילבול יהפוך מיד לאוייב. צריך הרבה כוחות נפש בשביל להסתכן בבלבול, בשביל לתת לאהבה לנצח.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    היה כל כך מעניין, הרבה חדשים מרתקים הצטרפו אלינו. אני מקווה שניתן לאהבה לנצח את תחושת האחרות. ברכת יומולדת שמח למשה וברוך הבא ל'בלילינק'. משה (8) פתח דיון סוער על תלמוד תורה של נשים ואת, עלומת השם, ריגשת רבים מאתנו בסיפור על היותך לומדת התורה היחידה במשפחתך. אחותנו את. הרשי לנו ללמוד תורה אתך ולהיות לך לחברותא.

     

    וכמובן שעלתה בי (ובזכותכם) גם מחשבה לחברותא הבאה – 'אושר ועושר' ו'מאחורי הסורגים' – האם תחברו לאחת הפרשות הקרובות? (כהרגלנו... שלחו אלי כתובות שאתם מוכנים להחליף, אני אעביר אותן ונתקדם....)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים