הפדיקור של עוגמות הנפש
רונית מטלון מתארת איך דמות אחת קטנה, מתוך שיר של צ'סלב מילוש, מצליחה לתאר בצורה כל כך נכונה סלידה מהאדם המפונק של המאה ה-20
"לא היו לי לא זמן ולא חשק לעוגמות נפש", אומרת אישה ששמה אירנה בשירו של צ'סלב מילוש "מופת", המופיע בספר השירים "זה" בתרגומו המזהיר של דוד ויינפלד. כך בדיוק היא אומרת, או חמור יותר - כותבת את המשפט המטריד הזה בזכרונותיה ובלי לעפעף בכלל. כך נדמה "לא היו לי לא זמן ולא חשק לעוגמות נפש".
הנה השיר "מופת" במלואו: "ידידתי בת השמונים כותבת בספר זכרונות/ לא היו לי לא זמן ולא חשק לעגמות נפש/ המופת הטוב שלה מחזק אותי/ נוצץ נהר הויליה, הירח במילואו/ מאחורי מעגן אגוד הספורט האקדמי/ אנחנו מתנים אהבים. לא אחת ינחמני רגע זה/ הגם שרבו המרורים בקורות חיי/ לזמר ולרקד אל מול אדון עולם/ פשוט מפני שהתלונה לא תועיל כלום/ כמו שאומרת אירנה שלי, האמיצה, הבלתי מנוצחת".
הקורא ברצינות בשיר הזה (כמו שראוי לקרוא את המשורר החכם והנפלא הזה, ובעצם שירה בכלל). כלומר
- הקור בשיר הזה כשורת טענות מסויימות על העולם שיש להן ערך אמת או שקר, ולא כמו שלעיתים קורה עם שירה, כמיקבץ של מילים יפות ודקורטיביות הבונות פוחלץ - עומד כאן נבוך, אם לא מוקנט לגמרי.
וכי איך אפשר לבלוע באמת את מה שכותבת אירנה בגיל שמונים, לפי מילוש, בתור עדות ולקח של נסיון חיים, ש"לא היו לי לא זמן ולא חשק לעגמות נפש", איך? האם באמת נחוצים להן לעוגמות הנפש, יהיו אשר יהיו, "זמן" או "חשק", כאילו היעדר הזמן והיעדר החשק בעצמם אינם עגמת נפש מחוזית ממש? ואיך יכול מישהו, אירנה למשל, להציג את עצמו כבעל הבית המוחלט, האדנותי, של עוגמות הנפש שלו, שלא מתוך גנדרנות עצומה או היבריס עצום?
להקטין את הקורא
דבר אחד ברור עושה האמירה הזאת של אירנה, שמילוש מביא אותה כאן בתור מופת: בעל כורחה היא מקטינה את הקורא בן הזמן שלה, שיש גם יש לו עוגמות נפש שפוצחות בכל מיני מתקפות בלי החלטה ממשלתית מסודרת.
אבל יש גם צבע אחר בקוביה הזו שהיא האמירה של אירנה, כשמסובבים אותה מעט מול האור ובאלכסון: ההתרסה הגלויה ואפילו הסלידה של אירנה ואולי גם של מילוש, כלפי כל תפנוקי האדם בן המאה ה-20, שטורח בלי הרף על הפדיקור והמניקור של עוגמות הנפש שלו, כלומר - על האגו, עד שהוא מעליב את שמחת ההוויה, את הקיום.
מילוש מתווכח כביכול, באמצעות אירנה, עם מכאובי האגו הללו, לא כשהוא מנפנף מולם עם הקלישאה המתחסדת "ומה עם הרעבים בהודו", או בלשונו שלו "המרורים בקורות חיי", הקשורים בזיקה עמוקה לקטסטרופות הנוראות של המאה ה-20. לא זו החרב שלו.
הסירוב כלפי עוגמות הנפש ומרוריה מצד מילוש הוא סירוב אתי ואפילו פוליטי: הוא המשך של עמדת הסירוב שלו כלפי הרוע והפנמה של הרוע באשר הוא; רוע חיצוני - כזה שבא מההיסטוריה, או רוע או פנימי, פסיכולוגי. זה בדיוק אומץ הלב וההיות "בלתי מנוצחת" של אירנה, שמילוש מאמץ אל ליבו.
רוברט לואל, אני מתחרט
כה מרתק, שובר לב ואפילו מרעיש לראות כמה שירים הלאה בספר, שם יש חשבון אחר לגמרי ועמדה
אחרת שמבטא מילוש כלפי "עוגמות הנפש" שעולות על גדותיהן ומציפות את האדם. זהו שיר חרטה מפעים לגמרי מצד אומץ הלב והישרות שבו, אחרים מאלה של אירנה, שהנמען שלו הוא המשורר האמריקאי רוברט לואל. וכך גם נקרא השיר: "אל המשורר רוברט לואל"; מילוש מתייחס בשיר הזה לשיר אחר שלו, שבו לדבריו דיבר "סרה" בלואל ובכניעתו להתמוטטות הנפשית.
וכך אומר מילוש: "לא היתה לי זכות לדבר בך סרה/ רוברט. קנאת המהגר הכתיבה, קרוב לודאי/ את הלעג לדכאונותיך, למצבי האימה/ משל היו חופשה בבטחת המרפאות/ לא. לא הגאוה על היותי שפוי/ הטרוף, ידעתי, התגנב אל קרבי/.... ועמדתי על המשמר, משל לחיגר/ שמסוה את מומו, הלכתי/ זקוף קומה, שאיש לא ינחש/ מה באמת מתרחש שם בפנים/ אתה לא היית מוכרח. לך מותר היה/ לא לי, פליט ביבשת זו/...סלח נא על טעותי.../ ביסוד זעמי הסתתרה/ יהירות המושפלים שאין לה כפרה. .."
פרט מתוך "זה" מאת צ'סלב מילוש". שירים. הוצאת אבן חושן. מפולנית: דוד וינפלד
