האהבה חולפת, האופנה נשארת

רומא, קיץ 1960, ימי ה"דולצ'ה ויטה", כפי שהונצחו בסרטו הנצחי של פדרריקו פליני. במרפסת בית קפה ברחוב ויה ונטו האופנתי והיוקרתי נפגשים שני בחורים צעירים, מתאהבים וחייהם משתנים בעקבות אותה פגישה מקרית: ולנטינו גאראבני בן ה-18, מעצב אופנה שהתקשה לנהל את העסק המקרטע שלו, וג'יאנקרלו ג'יאמטי, סטודנט נאה ממשפחה בורגנית, חוברים ומקימים אימפריה. הסיפור הזה הוא שעומד במרכזו של הסרט התיעודי "ולנטינו: הקיסר האחרון", שיוקרן במהלך פסטיבל הקולנוע ירושלים שייפתח ביום חמישי הקרוב.

ולנטינו, בו למשפחה ענייה מצפון איטליה, הופך לאחד המעצבים המפורסמים בעולם, שם נרדף ל"הוט קוטור". בין הלקוחות של האיש חובב האלגנטיות והצבע האדום אפשר היה למצוא את ז'קלין קנדי, אליזבת טיילור, אודרי הפבורן, הנסיכה דיאנה, ג'וליה רוברטס, מריל סטריפ וגווינת פאלטרו.

"ולנטינו: הקיסר האחרון", שיוקרן בפסטיבל ירושלים. נאנן למציאות

"הייתי בר מזל שהייתי באותו בית קפה, באותו לילה. אני לא יודע מה היה נהיה ממני אם לא הייתי שם", הודה ג'יאמטי בראיון שנערך בפסטיבל ונציה האחרון. "הייתי סטודנט גרוע לארכיטקטורה, ואני לא חושב שהיה יוצא ממני ארכיטקט גדול. אז פרשתי מהלימודים. ולנטינו ואני בנינו יחד מה שנהוג לכנות אימפריה. עולם האופנה לא היה מאורגן כמו היום, וזה לקח הרבה שנים. זה מה שהפך את הקשר בינינו לכל כך חזק.

"תמיד חייתי בצילו, מחוץ לאור הזרקורים. אהבנו אחד את השני, ואני עזרתי לו בתחומים בהם הוא פחות התעניין. העדפתי להתמקד בעניינים הטכניים והעסקיים. נתתי לו את החופש ואת היציבות להם הוא היה זקוק כדי ליצור. אני המצאתי גם את נושא יחסי הציבור סביב עסקי האופנה. לא היו אז מגזינים, ואני קידמתי את הנושא, דאגתי לצלמים, לדוגמניות, לגיוס הכסף עבור המודעות. הרבה מעצבים אומרים לי שאם היה לצידם מישהו כמוני, מצבם היה טוב יותר".

שותפים, סיפור אהבה

כמעט 50 שנה אחרי אותה פגישה גורלית, ולנטינו וג'יאמטי כבר לא זוג נאהבים (הרומן תם אחרי 12 שנה) וגם לא חיים יחד, אבל עדיין שותפים וחברים הכי טובים. והסרט המדובר, ללא ספק עוזר להבין את הקשר המיוחד הזה.

ולנטינו וג'יאמטי (משמאל) עם במאי הסרט בוונציה (Gettyimages)

"זה סרט טוב בעיניי, שמתאר היטב את היחסים בינינו", סובר ג'יאמטי. "הבמאי מאט טירנאוור החליט להתמקד בקשר בין שני אנשים שמאוד קרובים אחד לשני, כשאחד מהם מוכן לתת הכול בשביל השני, ואילו השני נותן בדרך אחרת. זה לא אומר שאני אוהב כל דבר שרואים בסרט. לפעמים נוצר הרושם שאני מאוד אגרסיבי. ואני גם מצטער על דברים שאמרתי שם. ואילו ולנטינו הרבה יותר סבלני ממה שנראה בסרט. לא, בעצם הוא אכן חסר סובלנות. הוא קונטרול פריק. הוא צריך לשלוט בכל דבר שנושא את שמו או קשור לשמו".

הוא קונטרול פריק גם בקשר איתך?

"הוא בוטח בכל דבר שאני עושה. אנחנו יכולים להתווכח על אופי התצוגות, אבל כשמדובר בעסקים רציניים הוא לא דוחף את האף".

אז זה סוד הקשר המיוחד והמתמשך שלכם?

"הסוד הוא שאנחנו משלימים אחד את השני, על בסיס של כבוד וחיבה גדולה. יש לנו אישיות שונה לחלוטין, ואנחנו אוהבים דברים שונים לגמרי. אנחנו מכבדים אחד את השני. אני יותר סקרן וזורם, ואוהב יותר לחקור ולהיחשף לדברים חדשים, בעוד ולנטינו לפעמים מסתגר יותר מדי בעולמו שלו. לכן כל הזמן הזרמתי לו אינפורמציה על העולם החיצוני: מידע על עיצוב, צלם חדש, דוגמנית חדשה, תערוכה או מופעי בלט מדוברים.

"לפעמים ולנטינו לא רצה להיפתח לרעיונות חדשים או לסגנונות משתנים של דוגמניות. היה לנו ריב גדול על קייט מוס. הוא חשב בהתחלה שהיא קטנה מדי. ואז הוא פתאום התאהב בה. עכשיו אני מנסה לשכנע אותו לרכוש ציורים של אמנים בני זמננו. האוסף שלו נתקע מאז שפיקאסו מת".

מה עוד מאפיין את האישיות שלו?

"הוא אדם מאושר, שאוהב מאוד את חבריו. הוא לא מאוד נדיב: הוא לא האמין שמישהו יכול לתפוס את מקומו, ולא נתן למישהו צ'אנס לצמוח ולהיות ולנטינו החדש. זאת אחת השגיאות הגדולות שהוא עשה. הוא גם אמן גדול: לפעמים, בתוך כל הזוהר, אנשים שוכחים שוולנטינו עושה בגדים נפלאים".

מעבר לתחום העסקי, היתה לך ההשפעה גם על הצד היצירתי של ולנטינו?

"קשה לי לאמוד את ההשראה שלי, אבל אני חושב שהיא היתה גדולה. יחד עם זאת, אני בטוח שוולנטינו היה ולנטינו גם בלעדי בגלל שהוא גאון, כשרון ענק".

אתה יכול לבחור את האישה האידיאלית מבין כל הלקוחות שלכם? מישהי שהייתה המוזה שלכם?

"ז'קלין קנדי היא האישה האידיאלית של ולנטינו, ולא בגלל הלוק שלה, אלא בגלל שלמדנו ממנה הרבה על פשטות, אלגנטיות, ועל איך לחיות. ולנטינו הפך למפורסם בזכותה".

ולנטינו. "היה מצליח גם בלעדיי" (צילום: Gettyimages imagebank)

"ולנטינו: הקיסר האחרון" מתאר גם סופה של תקופה. בינואר 2008, ולנטינו פרש מבית האופנה שלו, אחרי שהשליטה על העסק נמכרה לחברת השקעות. 

הוא כבר אינו הבעלים של בית האופנה הנושא את שמו עוד מ-‭,1998‬ אז הוא וג'יאמטי מכרו את השליטה תמורת 300 מיליון דולר.

"אחד הרגעים הקשים בחיי היה כשמכרנו את החברה ב-1998", מתוודה ג'אמטי. "מכרתי כי ידעתי שיהיה לי קשה להתחרות מול החברות הגדולות שהפכו עצומות, כמו לואי ויטון. הייתי גם זקוק למזומנים שלא היו לנו. בסוף זה כבר לא היה פאן בשבילי, ולכן גם לא פאן בשביל ולנטינו".

ומה תעשו עכשיו, אחרי הפרישה הסופית?

"כולם שואלים אותנו: 'מה תעשו עכשיו, אחרי שפרשתם לגמלאות?' אבל אנחנו לא פרשנו, אלא פתחנו דף חדש בחיינו. דף מלא ריגושים שמבוסס קודם כל על חופש. עולם האופנה לא מבוסס על חופש, אלא לוח שנה ולוח זמנים. עכשיו, יש לנו החופש לקום בבוקר ולהישאר במיטה, או לנסוע למסע של שלושה חודשים באוסטרליה, או לבחור פרויקטים שמעניינים את ולנטינו: לעצב לתיאטרון, לבלט, לאופרות. ולנטינו תמיד יהיה קיסר גדול, ואני אהיה תמיד בצילו. קיסר נשאר קיסר, גם כשאין לו אימפריה. קיסר זה תואר. ולנטינו הוא סופרסטאר, ותמיד יהיה ולנטינו. דמות אייקונית".