זה לא שבא לי גבר אחר. אני רק רוצה אופציה
אני רק רוצה לדעת שאם מחר אסי כהן מפרק חלילה את החבילה, ומחליט, עקב קריאה בטורים שלי, שאני אהבת חייו הנשגבת, אז האופציות פתוחות בפניי. אתנחתה קלה מהחבר האוהב והרפתקה קלילה עם קומיקאי שובה לב. תוכנית מגירה מגרה
רק תנו לי לא למצוא את מכוניתי בין הקומות המקורות ומיד אמלמל, מדושנת מעונג: "בול כמו בפרק של סיינפלד שמתרחש בחניון". או להודות, ביני ובין עצמי, שגם אני, לא פעם, "מיחזרתי מתנות". כן, אני חיה בעבר. אבל, היי, מה שטוב לחבר'ה מניו-יורק בשידורים חוזרים רלוונטי גם לי, לא?
בשבת כבר העליתי את הגחמה הפרטית שלי לדרגת אמנות. ישבתי עם המיסטר הצמוד שלי בפאב אירי למהדרין. השתייה היתה מהולה, כמו גם מצב הרוח: מעין עייפות של סוף היום מהולה בתחושה שהלילה רק מתחיל. ובדיוק בקו התפר שבין שתיקה נעימה בין זוג אוהבים לבהייה ממושכת בחלל, מצאתי לנכון לפלוט את ההערה הכי תלושה שיכלתי לחשוב עליה:
"מאמי, תגיד, זוכר את הפרק בחברים, שבו לרוס יש רשימה של מפורסמות שמותר לו לשכב איתן?".
טוב, את תשומת ליבו כבר השגתי בעצם השימוש בפועל "לשכב", ואחריו תיאור נשים ברבים, אבל היתה לו הבעת תמיהה מבולבלת על פניו.
בחרתי להאמין שזו כנראה היתה בירה אחת יותר מדי בשבילו והסכמתי להסביר: "זה לא אמור להפריע לך, שבא לי להיות עם אחרים. זה לא באמת. אני פשוט רוצה רשימה. רשימה של אנשים, של פנטזיות. אני רוצה לדמיין לעצמי שאם מחר עידו רוזנבלום זונח את 'ההיא מהחדשות' לאלתר - אני רשאית, בתיאוריה, לארוז את מיטלטליי לתוך טרולי מעוצב שאעמיס אל תא המטען של מונית לבנה בוהקת. מונית שבה אסע איתו אל עבר השקיעה, תוך שאני מדליקה את כל האורות הצבעוניים עד כלות הנשימה או המצבר, מה שיקרה קודם".
זו לא חוכמה לערוג לרובי ווילאמס או בראד פיט
המבט של מיסטר נותר מזוגג עם קמט של דאגה, ככה בזווית הפה. אני נאלצת להמשיך לדוגמה מספר שתיים. זו לא חוכמה לערוג לרובי ווילאמס או בראד פיט, הסברתי. זה לא מעניין אם הפנטזיה היא חסרת כל סיכוי, אפילו מזערי.
מיסטר לא משתכנע, וקמטוט הדאגה שחורש את מצחו, שאך קודם לכן פירשתי כביטוי לקנאה בריאה ומעוררת, הולך ונראה לי כקמט דאגה לבריאותי הנפשית.
"נניח שאני זורם איתך", הוא אומר לבסוף, "ומאשר לך רשימה מצומצמת של מוזמנים אקסקלוסיביים למסיבה של עצמך. מה בדיוק את רוצה לעשות איתם? באמת נראה לך שיהודה לוי ישתכשך איתך במסיבת בריכה פרועה על הגג של עזריאלי? שמייקל מה-שמו יתאמן איתך על הקוביות שלו? אני לא מבין לאן את חותרת עם כל העניין. גם אני אמור לערוך לעצמי רשימה משונה שכזו? שאם יעל בר-זוהר תעבור מולי ברחוב - זכותי החוקית להזמין אותה למנה פלאפל?".
עכשיו אני זו שמצמיחה לה קמטי דאגה לאורך מצחי במהירות ששמועה מצמיחה לה כנפיים. יעל בר-זוהר ויהודה לוי? זה עולם הדימויים המרטיט הטוב ביותר שהחבר שלי יכול להעלות בחכתו, כאילו היינו על סט פרסומת ארכאית לפוקס והשנה היא 2002?
בסך הכל התכוונתי, שכשנמצאים יחד הרבה זמן, אין מה לעשות, השגרה עושה את שלה. כן, אני מאושרת וכיף לי בקן האוהבים החמים והנעים שלי, אבל גם בקן חמים ונעים צריך משב רוח רענן מידי פעם, לא? ומה ביקשתי, תכנית מגירה היתולית, זה הכל.
הרפתקה קלילה עם קומיקאי ששובה את הלב
אני רק רוצה לדעת שאם מחר אסי כהן מפרק חלילה את החבילה, ומחליט, עקב קריאה מסיבית של הטורים שלי, שאני ולא אחרת היא אהבת חייו הנשגבת, אז האופציות פתוחות בפניי. אתנחתה קלה מהחבר האוהב והרפתקה קלילה עם קומיקאי בחסד ששובה את הלב.
הלילה ירד על העיר, ואנחנו יוצאים מהפאב. "בקיצור", הוא מסכם, "אם אני מסכים לתת לך חופש תיאורטי להתפנן עם סלבס שיילכו איתך באופן היפותטי, את עוזבת אותי עם השגעונות שלך?".
"בדיוק", אני צוהלת, ומיסטר עושה תנועה של חתימה דמיונית עם ידו באוויר.
הלכנו לאט לכיוון החנייה. הגבר שלי הולך רגע להשתין בצד, שתי בירות, בכל זאת. לפתע הוא מגיח בחזרה, חיוך דבילי מרוח על שפתיו. "ראית מי זה?", הוא שואל, מחווה בגופו לצד שמאל.
"אהה, כן", גם אני מגניבה חיוך. כזה שיש לכל אחד מאתנו בארסנל ההבעות כשאנו נתקלים בסלב. "זה ההוא מ'פולישוק'", אני מתלהבת.
"ששון גבאי", מטעים המיסטר וממלמל: "החלפנו כמה מילים".
"כמה מילים?", אני משתהה, "על מה?".
"אמרתי לו שזו אחלה תוכנית, ותוך כדי גם דסקסתי איתו את העניין שדיברנו עליו, עם המפורסמים, העניין סגור".
"איזה עניין?", אני מתחלחלת. "הוא ממש לא ברשימה!".
"מאמי", מיסטר שוב עושה את התנועה בדמות חתימה דמיונית והוסיף, "כשחותמים על משהו, קוראים גם את האותיות הקטנות".
לפנייה לכתב/ת 
