שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להיות ג'יין אוסטין
    כמעט 200 שנה לאחר מותה, ג'יין אוסטין ממשיכה להיות אחת הסופרות הכי עכשוויות, מתורגמות ומוסרטות. האישה שמתה רווקה וללא ילדים נחשבת כיום לגדולת הסופרות בשפה האנגלית. מיהי האישה שכתבה את הרומנים הכי יפים ומה הופך אותה לרלוונטית כל כך?

    לאחרונה יצא הספר "אחת שיודעת", המיועד לנערות בנות 15 ומתאר את תלאות האהבה ותככיה באפר איסט סייד במנהטן. תככים, אהבה ו"מה לבשת לנשף?" עניינו נשים מאז ומעולם, רק שפעם התעסקו במחוכים ומטפחות תחרה ולא בחוטיני ומיקרו־מיני משובץ. אבל זה ברמת הקוסמטיקה. "סקס והעיר הגדולה", סדרת הנשים האולטימטיבית, עסקה באהבותיהן של ארבע נשים בעיר הגדולה; "גאווה ודעה קדומה", שנכתב 200 שנה קודם לכן, התעסק באהבותיהן של חמש נשים שהן גם אחיות. אפשר לטעון שלולא היה לנו את "גאווה", לא היינו מקבלות את "סקס".

     

    הכול התחיל ב־6 בדצמבר 1775 באזור הכפרי של המפשייר באנגליה, היום שבו נולדה ג'יין אוסטין. היא הייתה הבת השביעית אחרי שישה בנים. אחותה

    הקטנה, אליזבת קסנדרה, הייתה בת לווייתה וחברתה הקרובה ביותר לאורך כל חייה. אביה, שהיה מורה, אפשר לבנותיו גישה חופשית לספרייה הענקית שהייתה ברשותו ואף עודד אותן לקרוא, לכתוב ולצייר - וזה בתקופה שבה בהייה במזווה נחשבה לקריירה נשית מכובדת. הביוגרפיות של אוסטין מציינות בחום את אהבתה לריקוד, את המפגשים החברתיים ואת הנשפים שנערכו באחוזות השכנות. באחד מהנשפים האלה, כשהייתה בת 20, פגשה ג'יין את טום לפרוי, קרוב משפחה של אחד השכנים שעצר להתרעננות בכפר טרם נסיעתו ללונדון כדי להתמחות כפרקליט. הם התאהבו, אבל נישואים לא היו אפשריים בשל הבדלי המעמדות בין השניים. ממש כמו בסרט "קורבן האהבה" של אבי ביטר, הוריו של לפרוי שמעו על הקשר שנרקם ביניהם ודאגו להעביר את טום במהירות ללונדון בלי שהייתה לו אפילו הזדמנות להיפרד מג'יין. הפרידה הכפויה הופיעה אחר כך באפיזודות שונות בכתיבתה, כשהיא התייחסה לאהבה נכזבת ולפרידה בשל פערי מעמדות.

     

    באותה שנה החלה אוסטין לכתוב את הרומן "רושם ראשוני" (שהפך ל"גאווה ודעה קדומה"), וסיימה אותו בגיל 21. במקביל כתבה גם את "אלינור ומריאן" המספר על שתי אחיות (פורסם כ"תבונה ורגישות") ואת "סוזן" (שהתפתח ל"מנזר נורתאנגר").


     

    ג'יין פוגשת את מיסטר ביג

    ב־1801, בעקבות קשיים כלכליים באחזקת האחוזה המשפחתית, החליט אביה של אוסטין להעביר את המשפחה לבאת' - עיר מסחר רועשת וגדושה שג'יין שנאה, ואת הניכור ואת הצביעות שבעיר היא תיארה בספריה "מנזר נורתאנגר" ו"הטיית לב". באחד מביקוריה בכפר באותה תקופה היא נתקלה בהאריס ביג, בוגר "אוקספורד" שהחליט להציע לה נישואים. זו הייתה ההצעה הראשונה והיחידה שקיבלה. בביוגרפיה שכתבה אחייניתה מתואר מר ביג כגבר שמן, לא מושך ובעל מראה פשוט שדיבר מעט, וגם כשדיבר - גמגם. למרות זאת, לנישואין עמו היו יתרונות רבים מבחינת בני משפחתה של ג'יין – זה היה משחרר אותם מעול פרנסתה של הרווקה הזקנה, במילים עדינות. ג'יין הסכימה, אך בבוקר למחרת חזרה בה מהסכמתה. במכתבים שכתבה לאחייניתה ציינה כי לא יכלה להינשא ללא אהבה לגבר שאינה נמשכת אליו.

     

    מותו של האב ב־1805 גזר על בנות אוסטין שפל כלכלי שלא ידעו כמותו. בהיעדר קצבת האב (באותה תקופה לא הותר לנשים לרשת כסף) וללא מקור פרנסה, נגזר עליהן לעבור לביתו של פרנק, אחיה של ג'יין. ג'יין נהגה לבקר לעתים קרובות בביתו של אחיה הנרי, שהתגורר בלונדון ועבד כבנקאי. הנרי הכיר לג'יין את המעגל החברתי שלו שכלל סופרים, בעלי מפעלי דפוס, בנקאים, סוחרים, מוציאים לאור ושחקנים. הוא הפך לסוכן הספרותי שלה, והפיץ את יצירותיה. אפשר לטעון שהיו גרסה מוקדמת לאייל ונינט טייב.

     

    ספרה הראשון, "על תבונה ורגישות", שפורסם ב־1811 ולא נחתם בשמה אלא בפסבדונים "By a Lady", זכה לפופולריות בקרב מובילי דעת קהל כמו הנסיכה שרלוט אוגוסטה, שלא הפסיקה לדבר עליו בשיחות סלון ובמפגשים חברתיים. "גאווה ודעה קדומה", שיצא כעבור שנתיים, הפך להצלחה מיידית ומכר עותקים רבים. שנה לאחר מכן יצא הספר "מנספילד פארק", והפך לרב מכר במושגי המאה ה־19. המבקרים התעלמו ממנו, אבל כל העותקים של המהדורה הראשונה אזלו מהחנויות תוך חצי שנה. זהו הספר הרווחי ביותר מבין ספריה של ג'יין בהיותה בחיים. בתחילת 1816 החלה ג'יין להרגיש לא טוב. התגלו אצלה סימנים למחלת אדיסון, אך היא התעלמה מכך והמשיכה לכתוב כיוון שזו הייתה הפרנסה העיקרית של משפחתה. בשל חולשתה היא לא יכלה להתהלך למרחקים ארוכים, ולכן נעה במעין כרכרה קטנה ברחבי העיר עד שנאסר עליה לצאת מהבית והיא רותקה למיטתה. היא נפטרה ב־18 ביולי 1817 בזרועותיה של אחותה, בגיל 41.


    מתוך הסרט "גאווה ודעה קדומה"

     

    גאווה ודעה מאוד קדומה 2

    לאחר מותה סופרים רבים חשו חירות להמשיך את "גאווה ודעה קדומה" ולספר את סיפורה של אליזבת לאחר נישואיה למר דארסי כמו "חזרה לפמברלי" (מאת אמה טננט), "מידה טובה ויהירות" (מאת טד ומרלין ביידר) ו"מר דארסי לוקח אישה: המשך גאווה ודעה קדומה" (מאת לינדה בארדול). אף אחד מהספרים האלה לא זכה להצלחה כמו ספריה של אוסטין.

     

    גם תעשיית הקולנוע והטלוויזיה התענגה על השנינות של אוסטין, השימוש המחוכם שלה בנאומים ישירים, ההומור והאירוניה העצמית. הראשונים שהרימו את הכפפה היו אולפני "MGM" שהפיקו ב־1940 את הסרט "גאווה ודעה קדומה" בכיכובם של לורנס אוליביה וגרייר גרסון. ב־1972 עוּבד "אמה" לסדרת טלוויזיה של ה"BBC". הבריטים המשיכו את המומנטום, וב־1995 הפיקו מיני סדרה מושקעת בעקבות הספר "גאווה ודעה קדומה" בכיכובו הרומנטי של קולין פירת כמר דארסי וג'ניפר אילי כאליזבת בנט. באותה שנה הרימו ב"BBC" גם את הפקת הסרט "על תבונה ורגישות" באורך מלא, בכיכובם של אמה תומפסון ויו גרנט בבימויו של אנג לי ("הר ברוקבק"). תומפסון כתבה את התסריט וזכתה עליו בפרס האוסקר.

     

    אולי אפשר לטעון שזו הייתה יריית הפתיחה להתאהבות המחודשת של העולם באוסטין, שידעה לכתוב קומדיות רומנטיות עוד לפני שידעו מה זה קומדיה רומנטית. דומה שהנשים המודרניות ששבעות מגברים מטרוסקסואלים, משריפת חזיות ומעבודה במשרד פרסום, התאהבו מחדש ברומנטיקה העתיקה. קארי ברדשואו עצמה היא מעין גלגול מודרני של אליזבת בנט, ומיסטר ביג הוא בעצמו מר דארסי: שתקן, נדמה כמתנשא ואוהב במין גבריות לקונית.

     

    מקלולס ועד "מה נחוץ לרווק"

    ב־1996, שנה לאחר זכייתה של תומפסון באוסקר, יצא הסרט "אמה" בכיכובה של גווינת פלטרו, ובמקביל עלתה בטלוויזיה גרסה בכיכובה של קייט בקינסייל. קירה נייטלי נכנסה אף היא לנעליה של אליזבת בנט (ואף קיבלה על כך מועמדות לאוסקר) יחד עם הבריטי הרותח מתיו מקפיידן (2005) בגרסה לא מיופייפת המדגישה את המעמד הכלכלי הנמוך של בנות בנט ואת החיים הקשים בתנאים לא סניטריים. הפקות רבות שאבו את השראתן בצורה עקיפה מג'יין אוסטין. "קלולס" (1995), בכיכובה של אלישיה סילברסטון, הוא עיבוד מודרני ל"אמה", רק שבמקום השדות המוריקים באנגליה קיבלנו את מדרכות השיש המצוחצחות של הקניונים בלוס אנג'לס. גם "יומנה של בריג'יט ג'ונס" (2001) שכתבה אלן פלדינג מהווה רפרנט תרבותי ועכשווי לעולמה של הרווקה הבריטית, כשהוא שואל הרבה תכסיסים עלילתיים ואירוניה סיפורית מיצירותיה של אוסטין, כפי שהתוודתה הסופרת. הדמיון לא עצר שם. בתפקיד מר דארסי, הגבר הקר והמתנשא שבו חושקת ג'ונס, משחק קולין פירת, מי ששיחק את דארסי בהפקה של ה"BBC" ב־1995.

     

    ב־2007 יצא הסרט "להיות ג'יין" בכיכובה של אן התאווי וג'יימס מקאבוי ההורס ("כפרה"), המתאר את חייה של ג'יין אוסטין ומעצים את חוויית ההתאהבות שלה בלפרוי כמוקד לכל הכתיבה הרומנטית שלה. בסרט "מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין" בכיכובה של אמילי בלאנט (2008) כבר מתייחסים לפריחה המחודשת של אוסטין כדי להעביר מסר על חברות נשית.

     

    השפעת ספריה המפורסמים של אוסטין לא נותרו רק בגבולות מדינות דוברות אנגלית. ב־2004 יצא סרט הודי־אמריקאי שנקרא "כלה ודעה קדומה", שהעביר את ההתרחשות להודו המודרנית של ימינו ומלחמת הקאסטות. גם אצלנו התגייסה עירית לינור לעברֵת את הקלאסיקות, וסדרת הטלוויזיה שלה "מה שנחוץ לרווק" חורכת את מסכי הכבלים בימים אלה.

     

    ההנאה שבאיטיות

    למה קרתה הפריחה השנייה הזו? אם להיות כנות אנחנו לא יודעות בבירור, אבל דומה שבעת המודרנית הזו - שבה אין שום חוקים - לפעמים בחורות מתגעגעות לעולם שבו היה ברור מי מזמין את מי לרקוד, תפקידו של מי להציע נישואין ובאיזה דייט מותר להיכנס איתו למיטה (שום דייט, יא אהבלה, רק אחרי שיש לך טבעת על האצבע). חשוב לציין שגם אלה מאיתנו שמתרפקות בגעגוע על החיים של משפחת בנט לא היו מחליפות את חייהן בשלה. למי יש כוח לחכות חודש למכתב כשיש אפשרות למייל, טוויטר או פייסבוק? מי רוצה לשכב רק עם גבר אחד כשאפשר עם עשרה? אבל משהו בפתיחות ובאפשרויות הבלתי מוגבלות של החיים המודרניים לקח מאיתנו חלק מהרומנטיקה שבאיטיות ובהמתנה, ואת הנשיות השקטה, המקבלת והכנועה של פעם.

     

    תחרה, רקמה ושמלות בגזרת אמפייר

    חזרתה של אוסטין למרכז הבמה התרבותית מורגשת גם באופנה. החזרה לתחרוׄת, כפפות, מחוכים, קשתות רומנטיות, נוצות וכובעים קטנים מתוארת בפרטי פרטים מקסימים בספריה של אוסטין, וזוכה להדים גם בתרבות האופנתית של ימינו. תרבות הווינטג', שמלות שבהן קו המותן נמצא מתחת לחזה, שמלות הערב המפוארות שלובשים היום לנשפי תיכון וגם נעליים מרובות שרוכים וקשירות – כל אלה שאולים מהקלאסיקות של ג'יין אוסטין, עוברים אדפטציה רומנטית ונכנסים למחזור הדם האופנתי שלנו.

     

    אבל יותר מכול תיזכר אוסטין בתור הסופרת הרומנטית ביותר שמאות נשים עדיין מתענגות על כתיבתה. היא ידעה לתאר בפרוטרוט את האירוניה שבמלחמת המעמדות, להפוך את הגיבורות שלה לפמיניסטיות ודעתניות עוד לפני שמישהי בכלל העלתה על דעתה לשרוף חזיות, ובעיקר היא ידעה לאהוב. גם אם זה בניגוד לכל היגיון. פלא שאנחנו עדיין אוהבות אותה?

     

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דמויות במוזאון ג'יין אוסטין. באת', אנגליה
    צילום: איוי לרר
    כתבו לנו
    מומלצים
    מומלצים