ומבשרך לא תתעלם

אחד המתחים הקיימים תמיד בחייו של אדם דתי, של חברה דתית, הוא בין מה שניתן לכנות הציר ה"אופקי" לבין הציר ה"אנכי" של המצוות: בין המצוות שהן בין אדם לחברו, לבין אלו שבין אדם למקום. במקורות, בחינה מחודשת של היחס בין שני צירים אלו מתרחש לעיתים קרובות דווקא בעת מצוקה, כדוגמת עצירת גשמים. ההשגחה האלוהית מתבטאת דרך הגשם, כאשר הבצורת מייצגת ניכור וכעס, ואילו ירידת הגשמים היא גילוי של ריצוי וקרבה.

במדרש ויקרא רבה (ל"ד, י"ד), העוסק בפסוק "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיהו נ"ח, ז), מובא סיפור עצירת גשמים שאירע בימיו של רבי תנחומא. בניסיון לגרום למטר, גזר הרב תענית ציבור מספר פעמים, אך ללא הועיל. בפעם השלישית, פונה רבי תנחומא אל העם בקריאה לצאת לשוק ולחלק מכספם לצדקה. לאחר מכן מתאר המדרש אדם שנוהג בדיוק כפי שנדרש, ויוצא לשוק על מנת לחלק צדקה. בשוק פוגשת בו גרושתו, שמתחננת לעזרתו, והוא מתמלא עליה רחמים ונותן לה מכסף הצדקה.

אלא שכאן העלילה מסתבכת: אדם שלישי, שצפה במתן הצדקה, ממהר לדווח לר' תנחומא על המעשה, מתוך מחשבה שמדובר במעשה העובר על גדרי הצניעות, ואולי אף בסיבה לבצורת הפוקדת את הקהילה. בתגובה, קורא רבי תנחומא לנותן הצדקה ושואל אותו לפשר מעשיו. הלה מסביר כי נתן את הצדקה לגרושתו משום שנתמלא עליה רחמים, ומשום "ומבשרך לא תתעלם". מששמע זאת, שב ר' תנחומא ומתפלל, והפעם תפילתו נענית, וגשם יורד.

במקרה זה, מביא לפנינו המדרש סיטואציה שניתן לפרשה ולראותה משתי נקודות מבט מנוגדות: האחת המתייחסת למצוקה האנושית ולחסד, והשניה מתייחסת להלכות צניעות, לקדושה ו"דתיות". ואולם שתי נקודות המבט השונות הללו הם למעשה שני היבטים של אותה ההתרחשות, שכן בעוד שמצד הלכות צניעות ראוי לאדם להימנע מיחסים אינטימיים עם גרושתו , הרי שמאידך גיסא קיים גם הפן האנושי של רחמנות וחמלה, המבוטא בדברי הכתוב "ומבשרך לא תתעלם".

השאלה העומדת בשורש הדרשה היא, באילו "משקפיים" בוחן האדם מהרחוב, שאולי אפשר לכנותו "הדתי הנורמטיבי", את האירועים. לדעת המספר במדרש שלנו ההיבט של הלכות צניעות משקף את הדעה הרווחת בציבור. למעשה גם רבי תנחומא עצמו בתחילת הסיפור היה שייך לתפיסת העולם הזו, ולכן גזר בתחילה תענית של צום ותפילה, משום שהוא סבור שזו הדרך להוריד גשמים. רק לאחר שהתעניות לא מועילות, מבין רבי תנחומא שהמישור שבו התיקון נדרש הוא המישור החברתי-אנושי.

ואולם עצם ההבנה כי השינוי הנדרש הוא חברתי אינה מספיקה. שכן גם לאחר שרבי תנחומא דורש לעם לצאת ולחלק לצדקה, הם עדיין יכולים לעשות את המעשה הזה כמכוונים רק כלפי השמים, כדרך לריצוי האלהים. כפי שניסח זאת אדמיאל קוסמן "הנותן צדקה לעני כפעולה חיצונית, בעוד ליבו ערל למצוקתו, משתמש בעני כאובייקט לצורך השגת מטרה אישית שלו... העניים הם לגביו האמצעי, והגשם הוא המטרה".

הדרישה כאן היא לשינוי הרבה יותר משמעותי:

להסב את המבט, שעד עכשיו היה מכוון רק לשמים, שיפנה גם אל הסובבים אותי. השאלה היא אילו ערכים עומדים לנגד עיני האדם כשהוא מבקר ומעריך את ההתרחשויות בסביבתו, האם הוא רואה רק אירועים שנמדדים בקנה מידה של קדושה וצניעות, או שגם יחס לחלשים ולנזקקים מסומן אצלו כמשמעותי.

גם כיום, בעודנו עומדים בימים של מצוקת מים, אפשר ונחתום את הדברים בשאלה לכל קורא וקוראת של המאמר: באילו אופן פועלים האינסטינקטים הדתיים שלך? האם הם פועלים באופן דומה לאלו של ה'צופה' המופיע במדרש? האם בחייך נשמר האיזון בין שני הצירים - האנכי והאופקי? ושאלות אלו, שנשאלו עתה בלשון יחיד, אלו תשובות תהיינה להן אם תשאלנה בלשון רבים, אם יהיה עלינו להשיב עליהן כציבור? 

שי נוה הוא עמית בבית המדרש לצדק חברתי