שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאחורי הסורגים
    "אחרי הסוף", סרטה התיעודי של ענת אבן שיציג בפסטיבל ירושלים, מחבר בין אובדן האח, האמן אודי אבן, לבין הנוף ההולך ונעלם מול חלון ביתה. "אני מקווה שהמבט מהחלון הפרטי שלי ייגע גם באחרים", היא אומרת

    בבוקרו של יום שישי אחד יצא אודי אבן את ביתו והלך אל הים. שעות לאחר מכן נמצאה גופתו בחוף בלתי מוכרז סמוך לזיכרון יעקב. אמן קרמיקה, יוצר בחומר שהשתנה תחת ידיו, אבר חיוני בקבוצת "זיק" שעסקה מאז הקמתה במיצגים תהליכיים שתחילתם במעשה היצירה וסופם בהבאתה לִכְּליה, הותיר אחריו עם לכתו חלל גדול.

     

    באותם מחוזות שהעסיקו את אודי אבן, כמו טרנספורמציה של חומר, מקום וחלל, מהלך גם סרטה של אחותו, הבמאית ענת אבן, שמתעד את תהליך הפרידה המורכב שלה מאחיה המת. "אחרי הסוף", שיוקרן ביום א', 12 ביולי, בשעה 18:00 בסינמטק במסגרת פסטיבל הסרטים בירושלים, הוא סרט שנולד מתוך פצע פרטי אך מוכר. תחילתו בהצבת מצלמה שמתבוננת מחלון ביתה אל החצר הריקה, שרק לפני זמן קצר היתה זירת התרחשות מרכזית בחייו של אחיה. נקודת המבט של המצלמה מוגבלת, אבל באופן פרדוקסלי, היא מאפשרת מקום למרחב נפשי פתוח.

     

    "זה קרה באופן אינטואיטיבי", אומרת אבן על ההחלטה להציב מצלמה מול חלון הסטודיו ולצלם את החצר האחורית בה התגורר ועבד אחיה. אולי כיוון שחסרונו הדהד. אולי כדי לנצח את הזיכרון החמקמק שהזמן מכלה כמו חומר ביצירותיהם המתכלות של קבוצת זיק.


    "אחרי הסוף". ניסיון לעצור את הזמן (צילומים: ענת אבן)

     

    "אודי תמיד היה שם ופתאום יום אחד הוא חדל להיות, נעלם", אומרת אבן. "אחרי תקופה, נמכרו החצר והבוסתן הנפלא שבה לקבלן. במרחק שני מטרים וחצי מהחלון שלי עמד לקום בניין קומות שימחק את החצר ואת המבט החוצה שייחסם בקיר". ביחד עם תחושת האבדן שהציפה, נוצר רגע חד פעמי שהיה לה חשוב להתבונן בו. "הסרט הזה הוא כמו ניסיון לעצור את הזמן", היא אומרת.

     

    ריפוי בצילום

    הסרט נע בין נופים גיאוגרפיים לנוף הנפש הפנימי. מהחלון המזרחי של ביתה בשכונת נווה צדק אפשר לראות את גשר שְלוּש ההיסטורי. מתחתיו היתה בעבר עוברת הרכבת העותומאנית, הראשונה במזרח התיכון. לא הרחק משם הקונסוליה הגרמנית וקפה לורנס ששימש את חיילי המנדט הבריטי כבית זונות. עליו נעצרות מדי יום ביומו קבוצות מתיירים לשמוע סיפורים ורכילויות על עברה המפואר של השכונה. מעבר לוואדי אפשר לראות את בתי הטמפלרים ואת מגדל נווה צדק היוקרתי שאת תהליך בנייתו על חורבות זיכרונותיה הפרטיים מלווה המצלמה. השכונה משתנה ממש כשם שהחיים השתנו.

     

    "עשייה קולנועית יכולה לעתים להיות תרפויטית", אומרת אבן. "זה תהליך עבודה ארוך של למידה והשתנות גם ברמה הרגשית וגם ברמה האינטלקטואלית ובסופו אתה, כיוצר, מעצב את נקודת המבט שלך, זו שמבקשת לומר משהו על המקום שבו אתה חי. אני מקווה שזה בא לידי ביטוי בסרט כיוון שתרפיה היא חסרת ערך בלי נקודת מבט יותר רחבה שמאפשרת גם לצופה להתחבר".

     

    הסרט, שמצולם מן הבית אל החוץ, מעורר באופן מוחשי מחשבות על היומנים של דוד פרלוב שהחלו במלחמת יום כיפור. אחריהם באו סרטים "טישה!" של ויקטור קוסקובסקי, שהתבונן מחלון חדרו בסנט פטרסבורג על רוסיה שלאחר הקומוניזם וישנו כמובן "שם למטה" של שנטל אקרמן, שכולא גם הוא מצלמה בחדר.


    בנייה, הרס ומה שביניהם

     

    "פרלוב נוכח בסרט ברוחו לגמרי", מודה אבן. "אי אפשר לחשוב על צילום מהסוג הזה בלי שפרלוב יצוף. למען האמת, לא חשבתי על צורה כשהתחלתי לצלם. ללא הסיטואציה הקשה והדרמטית שמצאתי את עצמי בתוכה, אני לא חושבת שהייתי נמשכת לצילום חוץ מהפנים. אבל מכלול של מרכיבים יוצרים רגעים חד פעמיים שבחיים של יוצר כל כך מחכים להם והם שהופכים ליצירה".

     

    המצלמה של אבן היא חיה סקרנית ומוזרה ויש לה חיים משלה ורצונות שהופכים את ההתבוננות הסטטית לקסם. המצלמה עולה ויורדת, מנסה להציץ בין הקרשים שהולכים וחוסמים את הנוף, לגנוב עוד מבט לפני הסוף. "זה הצורך להיאחז ברגעים האחרונים של מה שהיה בידיעה שהוא ייעלם. צילום החצר דרך חלון מסורג היה מסובך, אבל רציתי שהוא יעביר את התחושה של מה שהיה", אומרת אבן. גם את הטרקטורים, ההרס הנורא והבנייה שיצרה תחושות חדשות ומבלבלות של התרגשות, היא מתעדת.

     

    "בבנייה, גם אם היא על חורבות, יש יצירה וחושניות ופעולה ועבודה שהם כולם אלמנטים שאני מחוברת אליהם", היא אומרת. "רציתי שהמצלמה תיתן לזה תחושה אנושית ולא להפוך אותה לחיץ ביני לבין העולם". ברגע מסוים, כשהבניין שמולה נבנה וחוסם שלב אחרי שלב את הנוף, היא מדמה את התחושה לאדם טובע שמנסה להשאיר את הראש מעל לפני המים. המצלמה עולה ועולה, שואפת עוד פיסת נוף אחרונה שהולכת ונעלמת.

     

    הפואטיקה של הארכיאולוגיה

    לא מעט קטעי ארכיון מופיעים בסרט ואיתם תחושה מוזרה של חלום בהקיץ. "אני מגדירה את חומרי הארכיון כחומרי תודעה שנובעים מתוכי", אומרת אבן. "הקשר שלהם לסרט הוא רעיוני, כמו למשל האידיאולוגיה של קבוצת זיק שנוגעת בבנייה וכליה או קטעי הארכיון שבהם אפשר לראות מאותה זווית צילום ממש את ההיסטוריה של השכונה. בעצם מה שאני אומרת בזה הוא שמהמקום שבו אני עומדת היום אפשר היה בעבר לראות את הטורקים, האנגלים והערבים. כולם היו והלכו. נשארו רק התיירים, עוברי האורח, שעבורם העבר הוא לא יותר מחלום".


    גם הזיכרון הוא סוג של מניפולציה

     

    הסרט נוגע גם בחלומות שמתעתעים בחולם כמו זיכרונות. באחת הסצנות נזכרת אבן בחלום על האח שחזר. "קשה לקבל את המוות", היא אומרת. "אובדן זה לא חלק מהתרבות שלנו. מהרגע שבתי הקברות הוצאו מהעיר והוקעו מתוכה, המוות הוא לא חלק מהחיים שלנו אלא אם אנחנו מדברים על שאהידים, שזו הדרך היחידה שלנו לדבר על המוות מתוך גבורה והתפעלות על אנשים שהקריבו את עצמם על מזבח הרעיונות הגדולים וקידוש של משהו. אין דרך לבטא את התחושות והכאב. החלומות מבטאים את הכמיהה והגעגוע. זו הדרך שלי לדבר על החלל שנפער, על הריק, על אובדן של מקום ונוף ואדם קרוב".

     

    במידה רבה, הסרט מבקש להנכיח את החסר, להחזיר את מה שכבר איננו לפריים. "לכדתי את הזיכרונות בפריים אבל גם בזה יש מן המניפולציה", אומרת אבן. "הזיכרון מניפולטיבי, מתעתע, הורס ובונה את המציאות בהתאם לכושר

    ההמצאה שלנו. אלו הזיכרונות שלי בלבד. כמו סיפורי הזיכרון או תעתועי הזיכרון שמספרים מדריכי הטיולים בנווה צדק. לכי תדעי אם מה שהם מספרים מעיד על המציאות לפני 100 שנה".

     

    נדמה שפסיכולוגיה של דמויות ונרטיב פחות מעניינים את אבן בשלב הזה של העשייה הקולנועית שלה. "נטיית הלב היום היא יותר אל המופשט ופחות אל הנרטיבי", היא אומרת. "מעניין אותי יותר לחדור אל הנפש. אל העולם הפנימי. אם לחדור לפרטיותו של מישהו, אז מבחינה אתית מרגיש לי נכון יותר לחדור אל פרטיותי שלי. זה אולי שלב בהתבגרות".

     

    זה סרט מאוד אינטימי, אולי האינטימי ביותר שיצרת עד כה. היה פחד שזה לא יתקשר החוצה?

     

    "ברור. כשעושים סרט כזה, מהלכים בנתיב לא ידוע. לא מפני שלא עשו את זה לפניי, אלא מפני שאני מדברת את עצמי החוצה. לא ידעתי אם הכאב הפרטי, נקודת המבט, ההרהורים, יעניינו מישהו. מצד שני, אין אדם בעולם שלא חווה אובדן. אני משערת שרבים ראו בעיניהם את השינוי בטופוגרפיה שסביבם. זו סיטואציה מוכרת שאנשים יכולים להזדהות איתה. אני מקווה שהמבט מהחלון הפרטי שלי ייגע גם באחרים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים