שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    תושבים בערד נגד הפליטים: "העתיד שחור"

    הכנסת האורחים בעיר הדרומית פינתה את מקומה לפחד, סלידה ומיאוס כלפי המסתננים מאפריקה - והתושבים הקימו ועד כדי לדלל את נוכחותם בעיר. בינתיים, שני הצדדים מתרעמים על נוהל "חדרה-גדרה" שמונע מהפליטים לשהות במרכז הארץ. השבוע יתקיים דיון בנושא בהשתתפות שר הפנים אלי ישי

    יש שיראו בזה גזענות צרופה - אחרים יסבירו שמדובר בדאגה כנה לציביונה של עיר קטנה. בתחנת המוניות של המרכז המסחרי בערד, הנהגים פותחים בפרלמנט ספונטני כשהם נדרשים לסוגיית המסתננים. הם לא מסתירים את סלידת מהאורחים שמגיעים מדרפור, אריתריאה ומדינות נוספות באפריקה.

     

    "בשביל שחורים יש אפריקה, בשביל סינים יש סין, בשביל מרוקאים ורוסים יש ערד", מצהיר נהג המונית לאון. "אני לא רוצה שהנכד שלי יהיה בגן עם סודנים", מספר אלכסנדר, גם הוא עולה ותיק, שטוען כי הפליטים לא עברו בדיקות רפואיות נאותות. "הנשים שלהם בהריון עם המון ילדים", הוא קובע וכשנשאל לגבי משפחות ישראליות מרובות ילדים, הוא מתרעם: "זה זבל שלי. זה מסריח אבל זה שלי". רק נהג המונית חיים מבקש להרגיע את הרוחות ואומר: "דווקא הסודנים הצילו את ערד. הם שוכרים פה דירות ומבזבזים כסף במרכז". שאר נהגי המוניות צועקים עליו בכעס. "אבל בלי הבדואים והסודנים ערד מתה", הוא מנסה להתגונן. "הם לוקחים לנו את העבודות", אומר אלכסנדר בניסיון ליישב את הוויכוח.

     

    בעבר הייתה העיר יהלום מדברי מבוקש ומי שרצה להיקלט בה נדרש לעבור ועדת קבלה. היום כבר אין ועדות כאלה. כדי להיות תושב ערד, עליך פשוט להגיע לעיר. חלק מהתושבים החליטו שנמאס להם שעול הטיפול במסתננים נופל על הדרום, והחליטו להקים ועד פעולה. המטרה: חלוקה שיוויונית בנטל. בחודשים האחרונים הוועד מתכנס מדי שבוע על מנת למצוא דרך מאבק שתפחית את שיעור המסתננים המתיישבים בעיר. 


    גן העדן של הפליטים - הגיהנום של התושבים. ערד (צילום ארכיון: הרצל יוסף)

     

    "ערד הפכה להיות פח הזבל של הפריפריה"

    "אין דימונה? באר שבע?", תוהה אחד מחברי הוועד, "יש רק ערד"? מקסים אוקנין, איש הוועד ולשעבר חבר מועצה, אומר כי "ערד נבחרה להיות גם העדן של הדרפורים. ללא פיתרון אנחנו יכולים פשוט להיכחד". וזו הצרה - "גן העדן" של המסתננים הוא ה"גיהנום" שלהם. "ערד הפכה להיות פח הזבל של הפריפריה", טוען מתי רוז, מנהל כפר נרדים לנוער בסיכון. "תקציב הרווחה נגמר, אי אפשר לעבור מקצה אחד של המרכז המסחרי לקצה האחר מבלי לפחד".

     

    הפחד הוא השחקן המרכזי כאן. כאשר המסתננים מנו רק עשרות, גילו כלפיהם הערדניקים פנים מאירות. אך עם הזמן, הכנסת האורחים פינתה את מקומה לפחד, סלידה ומיאוס. "הבת שלי פוחדת ללכת ברחוב בלילה", אומר משה אדרי, "המשפחה שלי היא ערד, ואני לא ישן בגלל הפחד הזה". מרסלו, מתנדב ביחידת הג'יפים, מספר על ילדיו הקטנים: "אני רואה את העתיד שלהם שחור". בוועד מנסים למצוא דרכי פעולה. מתי רוז משרטט על לוח את השלבים: 1 - פלייר 2 - נסיעה לכנסת 3 -  פרסום בעיר 4 - עצומה 5 - פגישה עם ראש העיר 6 - ערב גדול. את הכל הם מנסים לבנות לקראת אותו ערב, מעין מפגן כוח בו יציגו את מאבקם לעיני התושבים ויקראו להם להיות שותפים לנושא.

     

    לא הרחק מהמרכז המסחרי קם גן ילדים לילדי המסתננים. כבר יותר מעשרה ימים שאין להם חשמל ובעל הבית לא מוכן לטפל בבעיה. מייקל בזיאן, בן 45, מגיע לפה בערבים יחד עם סודנים ודרפורים נוספים כדי ללמוד אנגלית. אחרי שהילדים חוזרים הביתה

    והמבוגרים שבים מהעבודה, הם מתכנסים פה כדי ללמוד. האם הם חשים כי אינם רצויים כאן? האם הם מודעים לוועד המבקש לגרש את חלקם למקום אחר? "האנשים פה הם טובים אלינו. הילדים שלנו לומדים בבית הספר יחדיו. אין הבדל בין ילד סודני לילד ישראלי. אין אפליה".

     

    האפליה היחידה שמטרידה את בזיאן היא זו של נוהל חדרה-גדרה. לפי מדיניות זו, המסתננים אינם רשאים לשהות באזור המרכז, אלא רק מצפון לחדרה או מדרום לגדרה. מדיניות זו הטילה את הטיפול בהם על ערי הפריפריה ופטרה את ערי המרכז המבוססות מהצורך לחלוק בנטל. בנושא הזה רואים בזיאן ואנשי ועד הפעולה עין בעין. "בחיים לא ראיתי אף מדינה שנוהגת כך. אנחנו לא אויבים אלא חברים, נוצרים", הוא אומר.

    "בלי הבדואים והסודנים ערד מתה" (צילום ארכיון: עמית מגל)

     

    "ראיתי בעיתון שלא רוצים אותנו פה"

    בערד יש ציבור חרדי הולך וגדל. החיכוכים בין המיסיונרים הגרים במקום לבין האוכלוסייה הדתית הוא דבר ידוע. העובדה כי מרבית המסתננים נוצרים, גרמה להקמתם של שתי כנסיות חדשות, מהלך שמטריד את הדתיים. "מוסלמים, נוצרים ויהודים מאמינים באל אחד", אומר בזיאן, "אין בשנאה האחד כלפי השני כל היגיון". כשהוא נשאל על האלימות בקרב הצעירים במרכז המסחרי הוא משיב: "אני לא אוהב את מה שקורה שם. אבל אם מישהו אחד עושה משהו רע, זה לא אומר שכולם רעים".

     

    בזיאן, ממנהיגי הקהילה, מנסה לצייר את תושבי העיר בה השתקעו כפי שהוא היה רוצה לראותם. אלא שלא כולם חושבים כמוהו. פיטר ג'ון, שהגיע לישראל מדרום סודן, עובד כמו רבים במלונות ים המלח. "המצב בערד קשה. אתה לא אזרח אז צריך לקבל את הטוב ואת הרע". הרע, בעיניו, הוא יחסם של התושבים לסודנים: "ראיתי בעיתון שהם לא רוצים אותנו פה. אני רואה, אני מקשיב".

     

    הוא חש בחוסר הנוחות ושומע את השיחות של העובדים

    במלונות. ג'וליוס מתבטא בצורה פחות עדינה: "הישראלים מתייחסים אלינו כאל חיות. למה? הם חושבים שלקחנו את העבודות מהרוסים. אבל מנהלי המלונות צריכים אנשים שיעשו עבודה טובה". ג'וליוס נוסע מדי יום למלונות יחד עם שאר העובדים. "בתחנה בדרך לעבודה, אני שומע את הרוסים אומרים 'למה אתה יושב פה לידנו? זה לא המקום שלך'". ואכן, רבים מתחילים להבין כי אולי זה לא המקום שלהם. בינתיים הם חולמים לקבל מעמד של פליט ועובדים במלונות כדי לשלם את שכר הדירה.

     

    ראש העיר ערד הממונה, גדעון בר לב, שהחליף את ראש העיר מוטי בריל שהודח לפני שנתיים, מנסה לנקוט גישה שקולה ורצינית. כשהוא נדרש לסוגיית המסתננים הוא שוקל את תשובותיו היטב. מערכת החינוך קלטה יותר מ-100 ילדי פליטים. מערכת הרווחה כורעת תחת העומס, אבל עדיין מצליחה להחזיק מעמד. נתונים רשמיים על מספר הסודנים אין, רק הערכות. בין 700 לאלף זו הערכה זהירה. "הם לא משתלבים בקהילה ומסתגרים בינם לבין עצמם", הוא מספר, "אני סבור שזו שערורייה שהממשלה מגבילה אותם לחדרה-גדרה. הרשויות בפריפריה נאנקות תחת עול הטיפול בהם. המדינה עשתה מעשה שלא ייעשה, בכך שקבעה להם היכן אסור להם להיות - והיא זו אשר צריכה למצוא פיתרון".  

     

    תיכוניסטית: "אולי שיבנו עיר רק בשבילם?" 

    המדיניות של משרד הפנים הפכה את בעיית המסתננים לבעיה דרומית, והעלייה בפשיעה בערי הדרום בהם התרכזו - ערד ואילת - הפכה לבעיה משטרתית. למרות זאת, אין לאיש ספק כי הפיתרון צריך להיות ברמה לאומית. בפגישה שנערכה במחוז הדרומי יחד עם ראשי ערים, נציגי מנהל האוכלוסין, מנהלת ההגירה, פיקוד דרום וגורמים משטרתיים נוספים, צויירה תמונת מצב עגומה. רמת המעורבות בפשיעה בקרב המסתננים גבוהה יחסית למספריהם, למרות שאינם נחשבים לגורמים מחוללי פשיעה. ככל שעובר הזמן כמות המסתננים גדלה, ולכן גם היקף מעורבותם בפלילים גדל. הבעיה מתחדדת לנוכח הקושי באיתורם ובזימונם לחקירה. אז מה עושים לנוכח הפגיעה בביטחון האישי של התושבים? בין היתר, מתגברים את הסיורים, וקציני החקירות והמודיעין הונחו לוודא כי כל עצור ונחקר יתועד וייכנס למאגר המשטרתי.

     

    השבוע צפוי להתקיים דיון בהשתתפות שר הפנים, אלי ישי, במטרה לסייע לראש העיר בנושא המסתננים.
    ראש מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, יעקב גנות, אומר כי מדובר בסוגיה לא פשוטה: "מצד אחד רוצים לבוא לקראת ראש העיר ומצד שני צריך לקחת בחשבון שברגע שיעזבו את ערד, הם יגיעו למקום אחר. ייתכן שיהיה מדובר פשוט בהעתקת הבעיה למקום אחר".

     

    "אני שונאת אותם", אומרת התיכוניסטית ד', שיושבת יחד עם חברותיה בגן משחקים עירוני, סמוך לגן הילדים של ילדי המסתננים. אביה העביר את המשפחה לערד לאחר שמצא עבודה טובה וביקש להתרחק לעיר שקטה. "בהתחלה הם היו רק קצת, אבל פתאום מביאים את כולם לפה". חברתה מציעה: "אולי צריך לבנות עיר רק בשבילם?". הן צוחקות.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אין אפליה". מייקל בזיאן
    צילום: אילנה קוריאל
    צילום: ענת ברשקובסקי
    "מתייחסים אלינו כמו חיות" (ארכיון)
    צילום: ענת ברשקובסקי
    מומלצים