בלי הגזמה, לוליטה היתה כל הזמן במחשבותיי
שנאתי את אלה שדמו לי, ההולכים בודדים ברחובות, אבל נמלאתי אושר כשדימיינתי אותנו, אותי ואותה, הולכים יחד לכל מקום. מושכים את מבטיהם של אלה המסכנים שאיתרע מזלם להזיע לבדם משך כל יולי אוגוסט. קיץ בעירנו, סיפור לתחילת שבוע
היתה לה יד אחת ישרה וארוכה ויד אחת משופשפת, שאותה הניחה רוב הזמן על בטנה העליונה, קצת מעל הטבור. היא ידעה בדיוק איפה למקם את היד כדי לא להסתיר את הטבור שלה, ואני מיד חשבתי, כמה אצילות, כמה יופי.
תוך זמן שאין מהיר ממנו, ובמיוחד בהתחשב בעונה המזדחלת, היא הפכה להיות החברה, האשה והידועה בציבור שלי. בעירנו ההולכת ומסבכת עצמה בין מדרכות וכבישים וחנויות ומרכזי קניות המלאים כולם במבוגרים ובילדים המחפשים מקלט קריר מפני השמש, לשבת על ספסל, מול כל ההמולה וחוסר הסדר, לצדה של בת זוג חדשה וחייכנית, היה כמו לגלות קרחון בפינת רחוב חבויה. תחושה של מזל עצום.
בחמסינים שקידמו את הקיץ כשעוד הילכתי לבדי, חשבתי עליה. לא ידעתי מה יהיה שמה וכיצד תיראה, אבל לא אגזים אם אומר שהיא כל הזמן היתה במחשבותיי. שנאתי את אלה שדמו לי, ההולכים בודדים ברחובות, אבל התמלאתי אושר כשדימיינתי אותנו, אותי ואותה, הולכים יחד, לכל מקום. מושכים את מבטיהם של אלה המסכנים שאיתרע מזלם להזיע לבדם משך כל יולי אוגוסט.
וכך היה. היא הלכה איתי לכל מקום. כשפחדתי שיקחו לי אותה, בעיקר בלילות בהם לא יכולתי לצרף אותה אלי מפאת צמצום האמצעים, קשרתי אותה. היה לי חבל שמצאתי בחצר שגובלת מאחור עם בניין המשטרה. בחבל שהיה אולי שישה או שבעה מטרים אורך השתמשתי כדי לקשור אותה. הדרך הבטוחה היתה להעביר את החבל בין הרגליים שלה ואז מסביב לאגן, פעמיים או שלוש, ופעם אחת מתחת ומסביב לכל כתף. אף פעם לא כרכתי את החבל הזה מסביב לצוואר שלה.
הם לא ידעו לתת לה כבוד
זאת הרי היתה הצורה שבה מצאתי אותה. עם חבל מסביב לצוואר, ליד החנות שבה עבדה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה, בחלון הראווה בצד הצפוני של דיזנגוף. בדרך כלל
הלבישו אותה שמלות כלה, ובדרך כלל שמלות הכלה האלה היו לבנות, ובדרך כלל חשפו במידה מדודה את שוקיה או את חזה ואחת מהן הבריקה את כתפיה בפיוטיות כשירד הערב. כן, אני הבחנתי בה כבר אז, לא מעט לפני שנפגשנו.
הם לא ידעו לתת לה כבוד. אנשים בעירנו שלא נותנים כבוד לגברות חלון ראווה או לאדוני חלון ראווה שעובדים בשבילם, לא יתנו כבוד בחייהם לאף אדם, חי או מת, נושם או מתאווה לנשום. הם מבחינתי האנשים הגרועים מכולם, ואני לא מאחל להם דבר מלבד חיי נצח בגיהינום.
אם כן, אני זה שהולך עם הגברת מחלון הראווה, למקרה שנתקלתם בי. בובה במלעיל, בשפתכם.
בעירנו רבים הלהגים ורבות אפשרויות הניסוח, גם אם יש להודות שבקיצים מצטמצם רצונם של התושבים להשקיע בבחירת המילים או הרכבתן. גם עבורי, ישנם ימים שבושלו עד כדי כך שהמשפט הארוך ביותר שאוזניי מסוגלות לקלוט הוא "אבטיח קר".
מובן שאיני יוצא מן הכלל. ודאי ראיתם במו עיניכם צעירים ומבוגרים ממני, או אפילו בגילי, המהדסים עם גברות מכל מיני סוגים, רק משום שאין באפשרותם לסבול יותר את ההרגשה הזאת של ללכת לבד. בקיץ בו גם בנייני הבטון המסותתים מתכופפים קמעה כדי להינצל תחת צלו של איזה עץ עירוני נוטה חסד, המועקה רק הולכת וגוברת. אני לא יודע אם כך קורה גם בניכר, כלומר מחוץ לעירנו, אבל מידת הביטחון שלי גדולה כשאני אומר שבחיי הרחוב, דרושה גברת לצנן מעט את הרגשות ההולכים ונמסים והמאיימים להתאדות קליל קודם שתשובנה רוחות הסתיו המצופות.
אולי ראיתם את זה שהולך עם העגלה העטורה בפרחים, או את זה שגורר שרשרת של כלבה, ואולי את זה שקיעקע את שם הגברת שלו על המצח, כאילו היתה אות קין, או שמא דווקא נתקלתם בזה שצועד מהר ובידיו מפלצת מקרטון.
הוא לוקח איתו את המפלצת לכל מקום
זה שמושך אחריו את המפלצת, אני לא יודע מאיפה הוא השיג אותה. בטח ריחרח בפחי אשפה של איזו מעצבת מרובת מצבי רוח. כאלה יש בנדיבות בעירנו. הוא לוקח איתו את המפלצת לכל מקום. המפלצת בגובה שלו, אולי גבוהה בחצי ראש, והיא משמיעה קול עמום כשגוררים אותה על המדרכה או על הכביש. העיניים שלה זוהרות קרות, ירקרקות, כמו לא התרגלו מעולם לקיץ המקומי שנדמה כי שם לו למטרה לדרוך על גופותינו בעודן חיות. ולמרות שלא זכתה למלבושים מהודרים, יש בה משהו שמושך כבוד. אולי אף קריצה של התנשאות. האנשים מסתכלים עליו, על זה שהולך עם המפלצת, והוא התמכר למבטים שלהם. אני יודע שהוא כבר לא יכול לשלוט בזה. דיברתי איתו הרי, פעם בצומת ריינס בן-גוריון ופעם בארלוזורוב שלמה המלך ופעם בקינג ג'ורג' העבודה.
עם כולם דיברתי. עם כל אלה שיש להם בעיקר מה שלי יש. זמן. ולפעמים, בת זוג של ממש. משמעותה של הממשות לעניין זה היא בפשטות. מישהי שאפשר לחבק ושיודעת איך אתה אוהב שמחבקים אותך.
לא זוכר מי הציע לי לקרוא לגברת לוליטה
קראתי לה לוליטה. אני לא זוכר מי הציע לי לקרוא לגברת לוליטה, אבל תכף אימצתי את השם. היה בה משהו כזה של לוליטה בעיניים, ואחר כך שמעתי מההוא שקורא ספרים בקולי קולות בגן מאיר בלילה, ושממנו למדתי בעל פה סיפור קצר של שלום עליכם (בתמורה לימדתי אותו שלושה שירים של מחמוד דרוויש), שלוליטה היא בעצמה אחת מהספרים, מפורסמת, קטנה, פתיינית. זה לא הסתדר לי עם לוליטה שלי, שהיתה אלמונית, גבוהה ובעלת לב טוב. בכל זאת לא שיניתי לה את השם, כי מבחינתי, הלוליטה הראשונה שלי היא זאת שנחשבת.
פעם אחת ישבנו אני ולוליטה ברחוב שבו מצאו לא מזמן גופה של אחד מבני עירנו. הגיעה ניידת אבל בלי אורות ובלי כלום. הרכב נראה חלש, והאמנתי שבחום שבו נסע, איבד את החשק להדליק אורות כלשהם או להשמיע קול. יצאו שניים בבגדים שסימני זיעה התפשטו עליהם תחת בית השחי ובגב והתחילו לשאול אותי שאלות. הם לא שאלו אותי מתי התחבקתי בפעם האחרונה, אלא איך קוראים לי ומאיפה אני בא. אמרתי להם איך קוראים לי ומאיפה אני בא, ואז אחד מהם אמר, "אז אתה ערבי. ראינו אותך הרבה אבל לא היינו מנחשים בשיט שאתה ערבי. אין לך פרצוף ערבי ולא מבטא ערבי ולא שכל של ערבי. רק השם שלך, כמו שאתה אומר אותו".
לפעמים אני מחפש את ההיגיון שמוביל את עירנו ולא מצליח למצוא. אני מסתובב כאן מזה שנים שנימה, ומאז ראשית הקיץ נוספה לי גברת, כמו להרבה גברים בגילי בעיר הזאת, ונכון שהיא לא מדברת הרבה, לפחות לא בדרך הרגילה, אבל אומרת לא מעט בעיניים. אני אוכל פה ושותה פה, ישן פה ומתרגש כשקורים דברים. אמנם אין לי מפתח שפותח שום דלת באף אחד מהבניינים המשתפצים כל העת כאחוזי אימת השיפוצים, באף אחד מהרחובות, ובכל זאת, בהתחשב בדימיון ובחלומות המשותפים עם רוב הגברים בני גילי, תושבי עירנו, אני מרבה לתמוה על מה ולמה האובססיה לאשר את עובדת היותי ערבי וכיצד עשויה תוצאת החקירה, תהיה אשר תהיה, לצנן את הלילות ההבילים המכבידים עלינו והמהווים את הבעיה העיקרית שאיתה עירנו נדרשת להתמודד.
ציפור, אמרתי לעצמי וחזרתי כדי שלא אשכח
אני זוכר את המילה הראשונה שלמדתי בעברית כשבאתי לכאן. המילה היתה ציפור. "עספורה" בשפת אמי. היה שם ילד ליד חנות חיות שהחזיק כלוב עם ציפור. סבתא שלו, או אולי אמא שנראתה מבוגרת, הסבירה לו איך מאכילים את הציפור. ציפור, אמרתי לעצמי וחזרתי כדי שלא אשכח. לך תבין, 15 שנה אחרי, מה שימח אותי כל כך ללמוד את המילה הראשונה שלי בעברית, ולמה שמחתי שזאת היתה המילה ההיא.לשוטר ששאל אותי את רוב השאלות קראו מ. ציפור. שמו היה חקוק בחתיכת הפלסטיק שהוצמדה לחולצה שלו. אמרתי לו שאם הוא לוקח אותי, לוליטה באה גם. שאני לא נפרד ממנה. שהיא כל מה שנשאר לי. הוא שאל אותי אם אני נורמלי, ואמרתי לו שיחסית למה שעבר עלי בשנים האחרונות, אני מאוד נורמלי. אמרתי לו גם שאני לא ערבי רגיל, אלא אחד שמאזין לספרות יפה. שלום עליכם, למשל. הוצאתי מהכיס חוברת של שירים של יונה וולך והראיתי לו. אמרתי לו שיפתח בעמוד הראשון והתחלתי להקריא מה שכתוב בפנים בלי להסתכל.
הגיע עוד שוטר בניידת מעולפת למחצה, ושלושתם ביקשו ממני לבוא איתם. הם לא הסכימו לקחת את לוליטה, ובגלל שהתחלתי לצעוק ולהשתולל, הם הורידו אותי לרצפה ואחד מהם, לא מ. ציפור, ברור שלא הוא אלא אחד האחרים, בעט אותה אל מעבר לגדר הבית שלידו ישבנו.
עברו 20 שעות. הם שאלו אותי עוד שאלות, ואני השבתי בשתי מלים, אנא ג'ועאן. אני רעב. כשהם ביקשו לשמוע עוד, אמרתי להם מה מתחשק לי לאכול. נזכרתי בכל המאכלים של אמא עד האחרון שבהם. זה הרגיז אותם, למרות שאלוהים יודע שזה הדבר האחרון שרציתי לעשות. הייתי רעב.
למחרת, באותה השעה שאספו אותי, הייתי שוב במקום שממנו אספו אותי. דבר לא השתנה בחיי עירנו הסבוכה, שאת רחובותיה אפשר לסחוט בימים האחרונים של הקיץ לתוך הבריכה בכיכר שלצדה אני מרבה לשבת. לוליטה לא חיכתה לי מעבר לגדר של הבניין. הם לא נתנו לי לאכול משהו חם, ולא חיבקו אותי לפני שזרקו אותי מהקן.
יצאתי לחפש אותה. חיפשתי כל הקיץ, וכשהגיעו סוף סוף העננים האפורים, והעיר הבוהקת בלבן ובאפור מאובק קיבלה גוון רחום יותר, זהבהב, של ראשית ימי הסתיו, ורוחות ראשונות החלו להחזיר מעט מהשפיות שמושכנה מאז יולי, המשכתי בחיפושיי, נינוח יותר ממאמצי היום. כך עבר החורף כולו. כך הגיע האביב. עד לאביב כבר ידעתי שלוליטה הלכה לאיבוד בעירנו. שיעברו עוד שנים עד שאתקל בגוף החלק, הגבוה, שהלך איתי לכל מקום.
ובאביב, באחד הימים היפים, פגשתי את דוב. במשך שנים הוא גר מהעבר הצפוני של הירקון, ורק בשנה האחרונה פלש לאזור שלנו. הוא היה אחד שלוקח עגלות מהסופר ומשפץ אותן ככה שיסעו יותר מהר וביעילות. הוא היה הראשון שבנה הגה כוח לעגלה שלקח מהסופר. כולנו קינאנו בו שיש לו תושייה, כי להרבה מאתנו כבר נגמרה התושייה מרוב קיצים וזמן חופשי.
כבר בשעה הראשונה הוא סיפר לי על אוויטה
אני זוכר את הרגע שבו התיישבנו על ספסל ליד האנדרטה לשואה ולתקומה של תומרקין בכיכר והתחלנו לדבר. פתאום גאתה ההתרגשות. כבר בשעה הראשונה הוא סיפר לי על אוויטה, וזה מיד הקסים אותי, כי השם שלה מאוד הזכיר את לוליטה. אוויטה היתה בובת שעווה שהוזמנה על ידי מוזיאון היסטורי באמריקה אבל ננטשה עם הגעתה בגלל רמת
ביצוע לא משכנעת. באופן חסר היגיון שמעורבים בו קבלן מקומי, אמנית מיצגים ובן זוגה, בכיר בחברת תעופה, עשתה אוויטה הפגומה את הדרך עד לעירנו. דוב היה זה שמצא אותה כשהגיעה לרחוב, לצד כתבת עיתון אודותיה. הוא אימץ אותה ולקח אותה איתו לכל מקום ואהב כשהאנשים התחילו להסתכל עליו ועל הגברת שעמדה או ישבה או שכבה לצדו. הוא לא היה עוד אחד מהרגילים שמסתובב ברחוב. הוא היה זה שהולך עם אוויטה.
אני לא יכול לתאר כמה שמחתי לשמוע את דוב. אחר כך לא הפסקתי לנחם אותו בכל המילים הטובות, כשהגיע לקטע בסיפור שבו גילה שאוויטה נלקחה. מישהו גנב אותה ממנו בזמן שישן.
הסיפורים של שנינו התחברו, נכרכו בחבל עד צוואר, חיבקו זה את זה, מבלי שעשינו דבר. אני יכול להגיד שאם יש משהו שגורם לי לקשור את גורלי בגורל המקום, זאת העובדה שלא חשוב באיזה רחוב אתה מסתובב ובאיזו פינת גינה אתה בוחר להסתופף, בסופו של דבר יגיע האיש שנושא על גבו, בתוכו, בקרביו, על לשונו, את אותן המילים שמרכיבות את סיפור החיים שחשבת שרק עליך הוטל לסחוב קיץ אחרי קיץ, חמסין אחרי חמסין.
זה יכול לקרות רק בעירנו.
