דרך טובה להשתחרר לכמה שבועות מהאשה
למילואים מגיעים מהרבה סיבות, לא בטוח שנכונוּת לתרום היא בראשן. אני חושב שהגבר הישראלי הוא מהיחידים בעולם שהממשלה מארגנת להם חופשה בתשלום. לא לגברים בלבד
אני כבר בסוף השבוע השני שלי למילואים, ומה שהתחיל אצלי בתור חופשה מהעשייה היומיומית הולך ומתחדד כבוחן פתע ל"גבריות" שכבר חשבתי שהיא מובנת לי.
באתי למילואים, וגיליתי שמאז ימי "גבעת חלפון" עברו כמה גלונים של מים בירדן. את האחווה הגברית החליפה "כל אחד עושה לביתו" ומנסה לצאת הביתה כמה שיותר מהר. הצחוקים והבדיחות נשארו אותו דבר, רק שעכשיו זה על חשבונך, ואת המחמאות החליפו הציניות והעוקצנות. מי אמר שהצבא לא משתנה?
אני שייך לגדוד מילואים, ששייך לחיל האוויר. בשנים האחרונות יוצא לי אחת לאיזה זמן להעביר כמה ימים טובים בחברת מילואימניקים אחרים. בעצם זוהי לא היחידה המקורית שלי, אותה כבר פירקו לאחר שהבינו שמה שעשיתי שלוש שנים בסדיר היה לשווא.
שיעור ההתייצבות לא היה גדול במיוחד, בקושי 40 אחוז, כך יוצא שאלו שהגיעו אמורים להיות הנכונים יותר לתרום, ואלו הם גם אותם חבר'ה שמגיעים פחות או יותר לכל שירות מילואים.
למילואים מגיעים מהרבה סיבות, אבל אני לא בטוח שהנכונוּת לתרום היא בראשן. קודם כל, זוהי דרך טובה להשתחרר לכמה שבועות מהאשה, הילדים ותלאות היומיום. אני חושב שהגבר הישראלי הוא בין היחידים בעולם שהממשלה מארגנת להם חופשה בתשלום, מבלי שבת הזוג יוכלו לומר מילה.
פאר היצירה הישראלית-מצ'ואיסטית
כן, מילואים זה עסק לגברים שיש להם זכות חוקית לבטא כמה פעמים בשנה את "מלוא גבריותם". נכון, שומרים על התושבים ועושים סיורים ביטחוניים, אבל זה רק למראית עין. מי שמגיע למילואים יודע את הסיבה האמיתית: זהו פאר היצירה הישראלית-מצ'ואיסטית.
נשים יקרות, אתן לא מאמינות מה קורה לבן הזוג שלכן, זה שמוריד את הזבל ומחזיר את הילדים מהגן, כשהוא פושט את המקטורן ועוטה מדי זית, חמוש באם-16 ובמבט של born to kill. איך בבת אחת הגלימה העירונית-בורגנית מתחלפת לה בחזות של צייד סטייל תום ברנג'ר ואקי אבני.
כשאתה נכנס בשערי הבסיס עליך להזדכות על נימוסי השולחן, על צחות הלשון ועל כל סימן שמעיד על חשד ל"סיסיות", או נטייה לבני המין הגברי. עקב כך, מיהרתי להסוות את קרם הלחות שמלווה אותי כבר מתקופת השירות הסדיר. על ספר שירים שהבאתי הדבקתי כריכה של "המוח" של דרורי, ואת הרינגטון של חווה אלברשטיין החלפתי ברינגטון של אייל גולן.
במילואים, השיחות על נשים מאוד הזכירו לי את תדריך המוצב שעברנו: קודם כל זהה את האויב (כונפות, ערבים רעים, בהתאמה), לאחר מכן בודד את היעד, אגף אותו וחדור אליו. כשאתה מסיים - רוץ לספר לחבר'ה.
אבל מתחת לכל זה, הקורבנות הראשונים של התודעה הצבאית הם הגברים עצמם, שבחפץ לב מאמצים את השיח הלוחמני בתקווה להיחשב יותר "גבריים", ובכך מחמיצים כל אפשרות לשיח אמיתי מלב אל לב.
היא צריכה את השחרור הזה
תוך כדי המילואים פגשתי מספר דמויות שמבטאות במשהו את הלוך הרוח המילואימניקי, כל אחת בדרכה.
האחד הוא בחור שעובד כמציל, בעל שרירי קיבורת שלא ישאירו אותך אדישה, המדבר כמו "הבורר". משהו בנוסח: "הגיעה אליי בחורה לבריכה שעשתה לי עיניים. אמרתי לה שתחכה לי בחדר. ואני אומר לכם הדלקתי את הקומקום, ועוד לפני שהוא קפץ כבר הייתי בחזרה אחרי שהיא נגעה בשמיים".
את כל זה הוא מספר לנו בזמן שאנחנו עוצרים לחניית ביניים עם הג'יפ הצה"לי הממוגן, אחרי שרדפנו אחרי כמה שב"חים פלסטינים באזור קו התפר ליד ירושלים. אחרי שהוא מגולל בפנינו את מסכת ההתפארות של הנשים שהשכיב, הוא מספר לנו ברגע של גילוי לב: "האמת היא שהייתי רוצה מישהי אחת, בלי כל הבלבלות האלה".
הדמות השנייה היא הבחורה היחידה שעושה איתנו מילואים: בלונדינית, צעירה, וגם היחידה שיש לה רישיון לנהוג ב"זאב", הכלאה מפלצתית בין נגמ"ש לאוטובוס. היא מספרת לי שהיא אוהבת לבוא למילואים, היא צריכה את השחרור הזה. היא תמיד נחשבה טום בוי, ואין לה בעיה לעשות מילואים גם אחרי שתלד. "מה זאת אומרת, שבעלי ישמור על הילדים", היא אומרת - והיא לא צוחקת.
רצה עם זאבים
באחד הימים ראיתי אותה קוראת ספר והתעניינתי. גיחכתי לעצמי כשראיתי שנהגת ה"זאב" קוראת את "רצות עם זאבים", ספר מופלא שהתחלתי לקרוא בו ופותח צוהר אל הנפש הנשית ואל ארכיטיפ ה"אשה הפראית". זו "האשה שבסוף הזמן", שהשתחררה מהפחדים, מהרפיון ומחוסר המשמעות והפכה לזאב: חזקה, מלאת כוח חיים, בעלת מודעות, אינטואיציה ויצריות.
לפני סיום, נזכרתי באנקדוטה משעשעת: הוא היה מפקד במג"ב, בחור גבוה, מוצק, עם מבט משתק ודיבור קצר ובטוח. בקיצור, מין הרקולס ישראלי. באחד מימי האימון המתישים הוא התלונן שיש לו שפשפת, ותוך כדי שהסיר את המכנסיים כדי לאוורר את אזור החלציים, נחשפה האמת העירומה - לעיני כל התגלו צמד תחתונים ורודים כצבע הדובדבן שבגולן.
אז כן, מילואים זה לא משחק ילדים, זה משחק של גברים עם תשוקה לאדרנלין, שפעם בשנה מישהו מאפשר להם זאת. ולמרות זאת, אלו הם המיעוט שכן מוכן לתרום למדינה, ואם צריך - גם להילחם.
