שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    צילום: שאול גולן

    הקלפים מתחת לשולחן

    ב"וידויו של ילד המאה" מאת אלפרד דה מיסה זוחל הגיבור באחת הסצינות מתחת לשולחן כדי לאסוף את המזלג שלו, ומגלה שם הפתעות, ואולי את כל הסמלים של הרוע האנושי

    הסצינה שמופיעה בתחילת הרומן "וידויו של ילד המאה" מאת אלפרד דה מיסה היא בעצם הסצנה המחוללת אותו, והיא סצינה עוצרת נשימה: אוקטב בן העשרים, המספר המיוסר והמייסר, מגלה שאהובתו הנשגבה היא, איך להגיד, שרלילה. אבל לא מה מגלה אוקטב הוא לב הרטט הטקסטואלי שאוחז בקורא כאן, אלא איך הוא מגלה; מה בדיוק התחביר של הגילוי והתמונה המסויימת העולה ממנו.

     

    הנסיבות הן אירוע חברתי פריזאי נוצץ - סעודת ערב שבה נוכחים אוקטב והאהובה; אנחנו בעיצומה של הארוחה והנה הכל רועם: "הסתובבתי לקחת צלחת והמזלג שלי נפל. התכופפתי להרים אותו, ומשלא מצאתי הפשלתי את שפת המפה לראות לאן התגלגל. אז ראיתי, מתחת לשולחן, את כף רגלה של אהובתי מונחת על כף רגלו של איש צעיר שישב לצדה, רגליהם היו שלובות ומדי פעם נלחצו בעדינות זו אל זו".


    מה מסתתר מתחת לשולחן (צילום: תומר בן דיין)

     

    "התרוממתי בשלווה גמורה, ביקשתי מזלג אחר והמשכתי בסעודה. אהובתי ושכנה לשולחן היו גם הם, מצדם, רגועים להפליא...האיש הצעיר ...התלוצץ עם אשה אחרת.. אהובתי ישבה דומם, עיניה מעולפות רפיון. בשעת הקינוח, השמטתי את המפית שלי ארצה, וכשהתכופפתי שוב מצאתי אותם באותה תנוחה עצמה, מלופפים זה בזה".

     

    הצער הראשון והשולי העולה מקטע זה הוא צער דקורטיבי: היעלמותן הכמעט מוחלטת ממציאות חיינו של מפות השולחן הארוכות והנדיבות הנוגעות ברצפה, ולעיתים אף מוטלות עליה ברפיון מעולף, כמו האהובה. איך אפשר לתאר סצינה כזו מתרחשת באולמי "ארגמן" למשל, ששולי מפת השולחן אולי בקושי מספיקים למרק את המשקפיים, ואם במקרה נאלץ הסועד לרכון מתחת לשולחן כדי לאסוף אותם, הוא עלול לפגוש שם כתב טלוויזיה בכבלים?

     

    הרגליים של המאה ה-19

    היבט משמעותי של רוח המאה ה-19 מצוי שם מתחת לשולחן של אוקטב ואהובתו, באותה מנהרה ארוכה ואפלולית של רגליים שבה אוהבים לשוטט כלבים או ילדים, במתח הארוטי הזה בין הנראות לאי-נראות.

     

    הדבר הלוכד בסצינה הוא שגוסטב מגלה את גילויו המרעיש על האהבה שאיננה אהבה, על הבגידה, על העיוורון ועל "החיים" - רק משעה שהוא נסוג לעמדה רגריסיבית, לנקודת תצפית של ילד המציץ למנהרה החשוכה מתחת לשולחן, אל הסודות של "הגדולים".

     

    רגע הגילוי הזה עבורו הוא רגע של קריסה מוחלטת המלווה את כל הרומן הזה; הקריסה הפנימית של גוסטב איננה מתמצה בזה שמה שחשב שהוא אמת התגלה ככזב, אלא בטלטלה פנימית בלתי פתורה וכותשת בין עמדת הילד, הרוכן מתחת לשולחן, לבין זו של הגבר, שמכיל את מורכבותו של הטבע האנושי, גם בלי לזחול אל מתחת לשולחן ולשחזר את הגילוי הטראומטי על כך שההורים, בעצם, עושים סקס.

     

    המופתיות של סצינת השולחן מתגלמת בקור הרוח הסגנוני, בלקוניות התיאורית הנהדרת, לא פחות ואולי יותר מאשר בטעינות הפסיכולוגית שלה; באמצעות הצינה התיאורית הזו אומר לנו דה מיסה שבעצם רגע הטראומה הממשי, הנצפה בזמן התרחשותו, הוא רגע של היעדרות האדם מעצמו במובן מסויים, של ניתוק מנוכר וצונן עם מראית עין של "בסדר גמור". הרי מה עושה גוסטב רגע אחרי שהוא רוכן לאסוף את המזלג ומגלה את כפות הרגליים הלפותות? הוא "מתנהג"! הוא מבקש מזלג חדש!

     

    לחבק את הטראומה כמו דובי

    רק אחר כך באים כל כוחות הארטילריה של הנפש, והרעש והצלצולים שהרומן מלא מהם. למעשה, לאורך הרומן כולו מוסיף גוסטב לזחול מתחת לשולחן, לחבק את הטראומה שלו כמו שמחבקים דובי, ולמרר את חייה של אהובתו הבאה - הקדושה, האמיתית והבלתי שרלילית – בסצינות קנאה מבישות ופרשנות מעוותת של הממצאים שגילה על נוכחותו של הרע בעולם.

     

    זהו גם המימד הרציני מאוד של הרומן הזה, המוקרן אלינו מאחורי המסך של העלילה הרומנטית של "אמרתי

    לה, אז היא אמרה לי": שבזחילה אל מתחת לשולחן ובמפגש עם מחשכי הרוע טמונה הסכנה הקיומית המכלה של להיות נגוע ברוע הזה עצמו, ולראות בו גילום של אמת צרופה.

     

    הזחילה מתחת לשולחן, אל המחשכים, אומר דה מיסה באמצעות גוסטב שלו, מעוורת ומעוותת לא פחות מההצגה האנושית המוארת והגלויה, ומונעת מלראות ומלהכיר בטוב ובחסד המפורשים, אלה הנמצאים "על השולחן" ולא מתחתיו.

     

    פרט מתוך "וידויו של ילד המאה" מאת אלפרד דה מיסה. הוצאת "כתר". מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    וידויו של ילד המאה. הארוחה המכוננת
    צילום: יחסי ציבור כתר
    לאתר ההטבות
    מומלצים