אקי אבני מחזיר מלחמה

בשלהי המאה ה-19 פירסם הסופר הרברט ג'ורג' וולס, בהשראת גילויים אסטרונומיים שהתגלו באותה התקופה, רומן בדיוני העוסק בפלישת אנשי המאדים לכדור הארץ. עלילת הספר מתחילה בנחיתת החוצנים לא הרחק מלונדון, ממשיכה בהדיפתם הרגעית על ידי כוחות הצבא הבריטי וכיבושה של הבירה הבריטית על ידי הפולשים, שמשתמשים לצורך כך בנשק כימי. הפלישה הסתיימה באופן מקרי ביום ה-21.

הספר, שטומן בחובו ביקורת סמויה על קולוניאליזם ויחסם של בני האדם לחיות חסרות ישע ומגן, הומחז כתסכית רדיו ששודר בארצות הברית, בליל כל הקדושים של שנת 1938. את התסכית, ששודר באופן מהפכני כפריצה לשידור של רשת CBS, הגיש אורסון וולס, שגילם את דמותו של עיתונאי, עד יחיד לפלישה. ההיסטריה שעורר השידור הפכה את התסכית לאירוע מכונן, שמיצב את החוצנים כאייקונים של תרבות.

בשנת 1978 יצא לחנויות התקליטים "War of the Worlds", אלבום כפול של המוזיקאי ג'ף וויין, שהתבסס על היצירה. למרות שנכתבה כמעין פסקול, היצירה יצאה ללא הצגה או סרט נלווה. בין קטעי המוזיקה האלקטרונית שיבץ וויין קטעי קריינות של הסיפור המקורי, כשלנעליו הגדולות של אורסון וולס גלש אז השחקן הנודע ריצ'רד ברטון.

ביום שישי, 17 ביולי, תיפתח ההפקה הישראלית במבצר שוני שבבנימינה, בליווי תזמורת סימפונט רעננה. במופע מתארחת להקת הרוק הבריטית "The Martians Group", ולנעליו של ברטון ייכנס הפעם השחקן אקי אבני, שגם תירגם את הטקסט לעברית. אבני, בתפקיד המספר, לא ינכח על הבמה, אלא יוקרן על גבי מסך וידאו. "זה סיפור שרלבנטי תמיד", אומר אבני, שחזר משהות של שנים בלוס אנג'לס, "לכל אחד מאתנו יש את מלחמת העולמות שלו".

"העובדה שהסיפור הזה נכתב בתקופה אחרת ובמקום פילוסופי ומנטלי אחר, מרתקת אותי. בני אדם הם יצורים נאיביים ורק ממד הזמן מבהיר עד כמה פתטית התמימות הזו. אנחנו נוטים להאמין שאנחנו במרכז, שהשמש זורחת לנו מהאחוריים, הסיפור של 'מלחמת העולמות' מלמד אותנו שפרופורציות הם אלמנט חשוב".

"תמיד יהיה משהו שיאיים עלינו. זה יכול להיות איום חיצוני או פנימי, שכנים שמקיפים אותך, האישה שחיה איתך בבית, או אתה בעצמך. במאה ה-18, אירופה היתה מוכה מגיפות שגרמו למוות של מיליונים. במאה ה-19 היו מלחמות כלל עולמיות שהובילו להרס נוראי. באופרה הזו, בני האדם מאוימים על ידי יצורים בעלי בינה עליונה. האדם מחפש מלחמות, כמו שילד בודק גבולות".

התקליט הראשון

"זה נכון. עשיתי כמה מחזות זמר בחיים שלי. זה התחיל במחזמר 'סיפור הפרברים' בהבימה, אחר כך היה את 'מתנקשים' אצל ציפי פינס ואז 'חסמב"ה' שם פגשתי את סנדי". אבל פה, זה שונה.

מדובר במופע מוזיקלי שמלווה בסיפור שמועבר בסרט שמוקרן על הבמה. לא קל להעביר את הטקסט על השניה: זו עבודה מאוד מדויקת וזו הסיבה שהיא מוקלטת. קשה מאד לעשות את זה בלייב".

אחרי שנים של פחד מהלחנים של וויין, אבני מודה שהוא פשוט אוהב את המוזיקה הזו. "יש למוזיקה הזו נוכחות כל כך חזקה", הוא אומר, "יש לה אופי, היא חיה, נושמת ובועטת. יש לה כל מיני טעמים".

"אני אוהב מוזיקה. היתה לי תקופה קצרה שבה גם היתה לי להקת רוק. הופענו במועדון הייניקן בתיאטרון הבימה. זה עבר. אני מאמין שאי אפשר לעסוק באמנות אם לא מוכנים להתמסר לה באופן טוטאלי. זה קשור גם לגיל. יש לי ילד שאני צריך להתמסר אליו, יש את הכתיבה עם שבי גביזון וגיא מאירסון של סדרה קומית על שבע השנים שלי בלוס אנג'לס. יש לא מעט פרויקטים אחרים שבחרתי להתמסר להם. זה גם עניין של סדר עדיפויות".

"זה שאנשים עושים הכל – משחקים, רוקדים, שרים – זה קיים בעיקר בישראל, אולי בגלל חוסר ההזדמנויות שיש פה. זה שוק קטן ועוגה שהולכת וקטנה, בין היתר בגלל ז'אנרים חדשים שמצמצמים יצירה מקורית כמו תכניות הריאליטי והבישול שתופסות המון זמן מסך".