שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: שאול גולן
    מה נשים רוצות
    כמה משוררות יושבות יחד על ספה קטנה כמו גורות חתולים בסצנה מתוך "סמטאות" של אלישבע. איך זה קשור לארכיטקטורה חתרנית ולתצלומים של אלכס ליבק? רונית מטלון צוללת לפרטים הקטנים

    מה שלוכד ב"סמטאות" של אלישבע, הוא האופן שבו היא מבינה נשיות ושמה אותה על הנייר, בלי לשים יותר מדי, כלומר - בלי ללחוץ את הקול המספר. מודוס הנשיות של אלישבע, כפי שהוא מתגלם למשל אצל הגיבורה, המשוררת הרוסיה ליודמילה ויביין, עשוי כמעט כולו קצוות פתוחים, דיפוזיים כמעט וחומקים מהגדרה נוקשה – הן בצבעי האישיות של ליודמילה והן באופני הפעולה שלה בעולם.


    מבנה הנשיות בסלון של אלישבע (צילום: יחסי ציבור)

     

    השאלה "מה היא רוצה", או מהו באמת אובייקט התשוקה שלה, נותרת שאלה חצי פתוחה, שמפיצה בחלל הרומן הזה אי שקט ומותירה את הקורא על סף הגירוי המתמיד. ובכל זאת, בתוך כל אותה שאלתיות ערפילית האופפת את ליודמילה, יש בהליכותיה איזה סחוס אחד עיקש, דווקא לא פרום ולא "זורם" כלל - התיעוב החד משמעי שהיא רוחשת לאי-סדר ולחוסר טעם, שאליו מתלווה קנאותה חסרת הפשרות כמעט, כלפי המרחב הפיזי וצורתו.

     

    הנה עורכת ליודמילה מסיבה ספרותית לקרואים נבחרים בסלון דירתה, וכך מתחילה ההיערכות הפנימית והחיצונית; היא מזיזה וטורפת את מיקום הרהיטים בחדר מתוך מחשבה מדוקדקת על הזיקה שבין אופי החלל לבין ההתנהלות האנושית, ושואפת ליצור "פינות אחדות נוחות בשביל ישיבת האורחים, גם שניים-שניים, אם יהיה רצונם בכך".

     

    אבל זה בכלל לא מה שמתרחש; ארבע האורחות הראשונות בוחרות להצטופף דווקא על הספה הקטנה, למרות ש"לעת עתה היו עוד המקומות הנוחים פנויים", וכך בדיוק זה נראה: "ארבעתן ישבו על הספה, צפופות זו לזו מפני צרות המקום, והיה דומה כאילו בחרו להן ישיבה זו בשורה מתוך כוונה, כמו לפני צלם בלתי נראה העתיד לצלם אותן".

     

    "וסילייבה ישבה באמצע, ויד אחת שלה מונחת על שכמה של ליודמילה היושבת סמוך לה, ודיברה בקול מתון וחרישי, כאילו בינה לבין עצמה. השיחות האלה מתוך בטלה הלמו את השעה השקטה, את החדר השרוי בנעימות החגיגה..."

     

    כמו בספסל האחורי של האוטובוס

    אם נחוצה הוכחה כלשהי לממזריות של העין הצילומית של אלישבע (אותו "צלם בלתי נראה"), הרי היא טמונה לגמרי באופן ההעמדה של ארבע הגראציות הספרותיות האלה, העוטות מחלצות, -מצטופפות על הספה הקטנה זו לצד זו - כמו נוסעות על הספסל האחורי של האוטובוס.

     

    צורת הישיבה הזו, כמעט מיותר להגיד, מכתיבה יחסים לגמרי אחרים בחלל החדר: אין בה קשר עין בין המשוחחים ושליטה באמצעות המבט על מהלך השיחה, אבל יש בה קירבה רבה וחיכוך של גוף בגוף. הישיבה ביחד ובצפיפות על הספה הקטנה היא, אפוא, הצהרה על אמון הדדי שמחליקים אליה בטבעיות מוחלטת.

     

    קשה להחמיץ, יחד עם זה, את התקרית הארכיטקטונית המצערת אך המעניינת, שמתחוללת בסצינת ההצטופפות על הספה הקטנה, בעוד החדר כולו מלא ב"פינות קטנות" ובשפע מקומות ישיבה. זהו בדיוק הרגע הכאוב והמוכר ללא מעט ארכיטקטים, שבו מפרש הציבור את החלל באורח שונה לחלוטין מזה שאליו התכוון המתכנן, ואפילו בניגוד בוטה לכוונות אלה.

     

    החירות הפרשנית הזו שנוטל הציבור ביחס למרחב "המתוכנן" כמעט תמיד היא חתרנית, ואם היא לא אלימה מדי - היא פשוט קומית: התצלומים של אלכס ליבק, למשל, עוסקים בלי הרף ביכולת ההמצאה והאילתור האלה של בני אדם ביחס למרחב הארכיטקטוני.


    עבודה של אלכס ליבק. איך הוא קשור לאלישבע?

     

    החתירה האנרכיסטית תחת חזונו של הארכיטקט, אצל ליבק כמו בסלון של ליודמילה ויביין, מצחיקה ואפקטיבית בדיוק משום שהיא נעשית בהיסח דעת גמור ומתוך עיוורון כמעט מוחלט כלפי החזון הזה: ארבע המשוררות שבוחרות להתקבץ ביחד כמו גורי חתולים על הספה הקטנה, פשוט לא רואות ולא מתחשבות בחזונה המוקפד של ליודמילה, על המסיבה התרבותית קום-איל-פו, המתגלם ב"פינות הקטנות" המפוזרות בנונשלנטיות אינטלקטואלית בחלל החדר!

     

    אירוניה דו כיוונית

    האירוניה של אלישבע בסצינה הזו מתיזה לשני הכיוונים. לא בסילונות, אלא בטיפות מדודות; זוהי אירוניה

    סלחנית וכמעט מהורהרת, שמופנית קודם כל כלפי "הארכיטקטית" ליודמילה ויביין, שמרוב רצון בשליטה בחלל, בהתנהלות האנושית, ובחייה בכלל, בעצם מאבדת אותה והדברים מערימים עליה וחומקים לגמרי משליטתה, ושנית – כלפי ההוויה הספרותית כפי שהיא נמזגת בדמויותיהן של ארבע המשוררות על הספה הקטנה.

     

    כל הפאתוס המשוררי הסרקסטי שלהן, הגרנדיוזיות, התחכום והפרסונה הזו של "פאם פאטאל" ספרותית, קורסים באחת בהצטופפות האינטימית והמתרפקת שלהן על הספה. לא "פאם פאטאל" ולא נעליים, אומרת כביכול אלישבע כאן, אלא רק ארבע ילדות במסיבת יום הולדת, שמזדרזות להצטופף בדחיפות זו לצד זו, כדי ש"הבנים" חס ושלום, לא יתיישבו לצידן.

     

    מתוך "סמטאות" מאת אלישבע, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בסמטאות. כמו ארבע ילדות במסיבת יום הולדת
    עטיפת הספר
    הטבות למנויים
    מומלצים