שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאיטליה בגרנדיוזיות
    הכוריאוגרפיה אמנם מיושנת וההעמדות ההדורות מגוחכות, אבל כשבית האופרה לה-סקאלה יוצא ממילנו לתל אביב ומבצע את "אאידה" של ורדי, אין דבר שמשתווה לאופרה המעולה הזאת. לא רק לחובבי הז'אנר

    אאידה, הנסיכה האתיופית הגאה, שבויה בארמונו של מלך מצריים, משמשת שפחה לבתו הנסיכה. אך לא רק גופה שבוי, אלא גם ליבה נפל בשבי אהבתה למצביא המצרי רדמאס, כובש ממלכת אביה. והוא, הקצין המצרי, משיב אהבה לחיק השפחה-הנסיכה השחורה. וזו אהבה בלתי אפשרית שכן הוא מחויב לבתו של פרעה המצרי.

     

    תנאי הפתיחה האלה מבשרים אך רע, ואכן הסיפור הזה – של אהבות יוקדות וקנאות גדולות – מוליך עצמו אל סופו הטראגי הבלתי נמנע.


    "אאידה". עצום ומפואר (צילומים: ירון ברנר)

     

    בית האופרה לה-סקאלה, אולי גדול בתי האופרה בעולם, אינו יוצא כמעט ממשכן הבית שלו שבמילנו. אבל השבוע, במחווה יוצאת דופן (במסגרת ברית הערים מילנו–תל-אביב ולרגל 100 שנות ת"א) הגיע בית האופרה – על מאות נגניו, זמריו, רקדניו וניצביו – למשכן האופרה הישראלית. ואמש (ג') הם העלו את אחד ממופעי הדגל של כל הזמנים - "אאידה" מאת ג'וזפה ורדי.

     

    ההפקה הכבירה שראינו אמש מתבססת על גרסתו הגרנדיוזית של הבמאי הגאון (קולנוע ותיאטרון, אופרות ובלט) פרנקו זפירלי. זפירלי יצר – ביים ועיצב – את הגירסה הזו לאופרה של ורדי ב-1963, ומה שראינו אמש היה שחזור מדוייק של המודל הקלאסי ההוא בן יותר מ-45 השנים. הכל היה עצום ומפואר אמש, ולה-סקאלה לא החסירו מאום: במשך קרוב לחמש שעות (עד שתיים לפנות בוקר) שרו וחוללו - על תפאורות ענק של אלים מצריים, חומות ומבנים - סולני-על, מקהלה מופתית ומאות שחקנים, רקדנים וניצבים. בתחתית הבמה תזמורת לה-סקאלה המעולה, ועל הכל מנצח הישראלי הבין-לאומי דניאל ברנבוים.

     

    יש לנו מנצח

    ברנבוים היה המנצח הגדול אמש – תרתי משמע. הוא הנהיג ביד רמה מופע קולח ושוטף ומפעים. זה היה רגיש ורומנטי וקסום לרגעים, אך גם נורא הוד לרגעים אחרים. ברנבוים הוא האפיפיור הגדול של עולם המוזיקה זה כמה עשרות שנים. ידו בכל – באופרות בברלין ובמילנו, בקונצרטים סימפוניים בשיקגו ובניו-יורק, ברסיטלים לפסנתר. הכישרון הגדול שלו, מיומנותו ובטחונו, והכבוד העצום שכל מאות המבצעים אמש רוחשים לו - אפשרו לו להנהיג את האופרה המורכבת, העשירה, המוגזמת אך גם הפיוטית הזו, באיזה שטף קולח נמרץ ורגיש כאחד.


    ביצוע איכותי במיוחד של סולנים, מקהלה ותזמורת

     

    אך עם כל הרושם העצום שהותיר המופע הזה בשומעיו, נשאלת השאלה מה הטעם להעלות, בסוף העשור הראשון של המאה ה-21, מופע שעוצב בשנות השישים המוקדמות של המאה שעברה. ההפקה הזאת מזכירה לרגעים את סרטי הענק ההוליוודיים של שנות החמישים והשישים כמו "עשרת הדיברות" ו"בן חור". התפאורות אכן מדהימות, שלל התלבושות מזהיר, אך יש רגעים שאתה חש מבוכה ממש – אל מול ההעמדות ההדורות והסטטיות עד גיחוך, ובעיקר אל מול הכוריאוגרפיה המיושנת כל כך, הכמעט נלעגת. מן תערובת מוזרה של פסוידו בלט קלאסי עם פסוידו מחול אוריינטלי. המעמדים העצומים, עתירי המשתתפים, עם שלל התפאורות והתלבושות – מרשימים מאוד; אך אינך יכול שלא לחוש שכל זה פשוט עבר זמנו. שכבר לא באמת מעניין לראות היום אופרה בסגנון רב-הוד שכזה.

     

    יש שיאמרו כי ערכה של הגירסה הזו בהיותה מעין קלאסיקה של כל הזמנים, וככזו יש לה זכות קיום, גם אם אינה דוברת את שפת אמנות הבמה העכשווית. כך או כך – דבר אחד ברור: המוזיקה האלמותית של ורדי, זכתה אמש בביצוע איכותי במיוחד של סולנים, מקהלה ותזמורת, וכמובן מנצח-על חובק כל.

     

    גם חובבי הכדורגל מכירים

    "אאידה" עלתה לראשונה ב-1871 בבית האופרה של קהיר. מקום ראוי לחשוף בו אופרה שכולה מתרחשת במצרים העתיקה, על רקע המלחמות שבין הממלכה המצרית והממלכה האתיופית שמדרום לה. לב האופרה, כבמרבית האופרות, הוא כאמור סיפור של אהבה וקנאה. לא נלאה את הקוראים בנפתולי העלילה הסבוכה, אך די אם נאמר שהיא אמנם מנצחת, אך במחיר שאין רב-ממנו. טרגדיה מזהירה.


    שלמות מועצמת ועשירה במיוחד

     

    הגדוּלה של "אאידה" היא באופן המושלם שבו היא מערבת רגעים עדינים מכמירי-לב; עם מעמדים כבירים, סצנות ענק רבות-פאר. "אאידה" היא ללא ספק – על שלל החיילים המצרים, השבויים האתיופים, השפחות, המחוללות, השומרים והכוהנים שנמצאים תדיר על במתה - האופרה הגרנדיוזית ביותר בתולדות האמנות הזו. אך דווקא במופע הכביר הזה השכיל ורדי להטמין מעמדים עדינים ופניני-מוזיקה מרטיטים. השילוב הזה – שבין הכביר לעדין - מתקיים גם בשפה המוזיקלית של "אאידה". זו משלבת את הגראנד אופרה הצרפתית עם הסגנון הרומנטי הייחודי שפיתח ורדי באופרות המוקדמות שלו. הגראנד אופרה מזוהה עם מעמדי קונפליקט רחבי יריעה, היסטוריים כביכול, שזוגות של אוהבים, בדרך כלל משני צידי המתרס, נופלים קורבן בתווך. מנגד, הסגנון הדרמטי של ורדי משתמש במוזיקה – במוזיקה ולא בטקסט - כדי להניע כל מהלך בעלילה, כשכל מעמד מקבל מוטיב ייחודי, מעין תג זיהוי מוזיקלי משלו. ב"אאידה" הפליא ורדי לשלב את שני הז'אנרים הללו לאיזו שלמות מועצמת ועשירה במיוחד.

     

    גם מי שאינו חובב אופרות או מוזיקה קלאסית בכלל, יכיר לא מעט קטעים מהיצירה המזהירה הזאת. כך למשל "מארש הניצחון" שכל חובב כדורגל באירופה שר כשקבוצתו מנצחת (מבלי לדעת בכלל שהוא שר "אאידה"); כך האריה Ritorna vincitor שבה חושפת אאידה, בסופרן מושלם, את הדילמה של חייה (אהבתה למצביא המצרי אל מול נאמנותה לאביה המלך האתיופי); וכמובן האריה המופתית Celeste Aida שאין זמר טנור בעולם שלא מבקש לשיר אותה, שבה חושף רדמאס את תקוותו לנצח בקרב ולזכות באאידה אהובתו.

     

    את תפקיד אאידה שרה אמש הזמרת הליטאית ויולטה אורמנה הנחשבת לסופרן הבולטת ביותר היום באופרה האיטלקית. אורמנה היא ללא ספק זמרת מזהירה, אם כי בעיני לא ממש מרגשת. מושלמים מעט פחות אך מרגשים יותר היו לטעמי יקתרינה גובנובה (מצו סופרן) בתפקיד בת מלך מצרים וסלבטורה ליצ'טרה (טנור) בתפקיד רדמאס המצביא המצרי.

     

    "אאידה" נפתחת בהמיית כינורות דקה. במעין מגע עדין של כמעט-אין-ממשות, שלאט לאט צוברת תעצומות וגבורה גדולה. ו"אאידה" מסתיימת (בפרידת שני גיבוריה מחייהם) במלודיה שמיימית "היי שלום אדמה" - שני קולות וכינור אחד, במעין התפשטות גמורה מכל גשמיות אל-תוך טוהר מוזיקלי צרוף.

     

    אופרה עילאית.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אאידה". אופרה עילאית
    צילום: מרב יודילוביץ'
    לאתר ההטבות
    מומלצים