פרשת במדבר

הסיפור הזה מתחיל באמצע שנות ה־90, עם ההחלטה על הקמת "חוות בודדים", פרויקט חקלאי־תיירותי שנועד לעורר מעט את רמת הנגב הרדומה. הוא מתחיל מחדש באמצע העשור הנוכחי, כשכמה גופים כבדי משקל אמרו פוס וקראו לעצור את המיזם משלל סיבות חוקיות וסביבתיות. ואז הוא מתחיל שוב, בג'יפ.

בחודש שעבר הוציא מינהל מקרקעי ישראל צווי פינוי לשבע מ־23 החוות הקיימות. בכל הנוגע לעילה אקטואלית, זה מה שהכניס אותנו לג'יפ עם הפנים דרומה: רצינו לראות בעיניים מה יש בחוות האלה, שהפך אותן תוך עשור וחצי ממפעל חלוצי מבורך לדרדר בתחת של המדינה. לצאת לחבל ארץ שאנחנו לא באמת מכירים, ולפגוש אנשים בסיטואציה שאנחנו לא יכולים להתחיל להבין. מהבחינה הזאת יש

 צדק מסוים בכך שבסופו של דבר, הדרך הובילה לשומקום. לעמידה מבולבלת בתוך מרק סמיך של מחשבות מנוסחות למחצה, בלי פיתרון ובלי מסקנה. אבל אולי עדיף שנתחיל בהתחלה.

שלושה אבות היו לפרויקט החוות: אריאל "אריק" שרון, רפאל "רפול" איתן ושמואל "שמוליק" ריפמן, ראש המועצה האזורית רמת הנגב. השניים הראשונים (באותן שנים שר התשתיות ושר החקלאות, בהתאמה) האמינו בהפרחת השממה, במשיכה של טיילים ותיירים דרומה, וגם - בואו נגיד את זה לאוד אנד קליר - בייהוד הנגב לפני שהבדואים ישתלטו עליו כליל. ריפמן מצידו הגה את הקונספט: יישובי בודדים שיפוזרו לאורך דרך היין הנבטית, יכשירו את הקרקע, יתפרנסו מתוצרת חקלאית, ועל הדרך גם ימשכו תיירות חוץ ופנים. אשכרה חזון חלוצי באמצע הניינטיז.

אל המיזם גויסו כל הגורמים הרלוונטיים: ממשרדי ממשלה, דרך הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל, ועד ארגונים כמו רשות שמורות הטבע וחברת החשמל. אחרי שנוסחו הסכמים זמניים, הונפקו אישורים ראשוניים ונחתמו חוזים, המתיישבים הורשו לעלות על הקרקע תוך הבנה שהסדרה סופית של התהליך תיעשה על הדרך. אם הפרוצדורה נשמעת לכם טיפה עקומה, תרחרחו קצת מסביב ותגלו שככה תמיד התנהלו הדברים בישראל: הקם עכשיו, קבל אישור אחר כך. בכל מקרה, היום יש 23 חוות בודדים פעילות במרחבי רמת הנגב.

קשה לשים בדיוק את האצבע על איפה ולמה החל הפרויקט למשוך אש, אבל ההתנגדות מסתכמת בשלוש טענות עיקריות: הארגונים הירוקים, ובראשם החברה להגנת הטבע, טוענים שהחוות יוצרות נזק סביבתי בלתי הפיך וקוטעות רצף של שטחים ציבוריים פתוחים. הבדואים מצידם טוענים לאי־צדק, לאמור "מה אתם משתלטים על קרקעות בזמן שאנחנו לא זוכים להכרה ולא לתשתיות". הטענה השלישית והמשמעותית מכולן - זאת שהובילה את היועץ המשפטי לממשלה להורות למינהל מקרקעי ישראל להוציא את צווי הפינוי המדוברים - היא שהקרקעות חולקו תוך עבירה על חוק המכרזים במקרה הטוב, ובסלקציה פרטית של המועצה האזורית במקרה הרע. כך או כך, מדינת ישראל הרשמית אומרת שהחוות מהוות התיישבות התנחלותית, לא אחראית ולא מתוכננת, שתכניס אותנו לצרות גדולות בעתיד.

עכשיו, בטח תסכימו, די קל לבחור צד: אתה מסכם את מה שקראת, מוסיף את נטיות ליבך כאדם חושב עם אופי וערכים מסוימים - והופ, עמוק בפנים אתה כבר יודע מי הטוב ומי הרע בסיפור הזה, מי חלוץ ציוני ומי ביזנסמן ציני ומי מדינת עולם שלישי. וזה בסדר גמור. גם אנחנו חשבנו שאנחנו חכמים גדולים.

צילום: דוד רובינגר

סינדרום בארותיים

יצאנו דרומה בטוחים בעצמנו, משוכנעים בטוב וברע שכל אחד מאיתנו ליהק לעצמו בראש מבעוד מועד. הרעיון הכללי היה לטייל בדרום בפנאן, ורק לוודא שהמציאות אכן מתיישרת עם איך שהחלטנו לארוז את העניין ולהגיש לכם אותו לפה בכפית. היה לנו בראש סרט על חלוצים ואידיאולוגיות וקונפליקטים וקאובויים ישראלים במדבר. אפילו נסענו בג'יפ רנגלר. אשכרה ג'יפ של חברת ג'יפ, כדי להרגיש את המקור, את השורשים, את החספוס המסוקס. אין, חשבנו על הכל.

הרנגלר של ג'יפ מקיים את כל המסורת והאידיאולוגיה של חיים במדבר. הוא ספרטני לגמרי, עם מינימום אבזור מפנק, אבל יש לו את כל מה שצריך כדי לסיים יום שטח חורני על הגלגלים. יש כלים טובים, חכמים ומפנקים יותר ממנו, אבל לצאת איתו לדרך זה כמו הסיפור של פרויקט חוות הבודדים: עד שלא תרד למדבר, לא תבין את הקטע שלו. ורגע, נגיע גם לזה.

בתוך הג'יפ, בתוך פקק אדיר סביב משאית הפוכה באזור יבנה, ישבנו ודיברנו. ניסינו להנדס איך אנחנו חוזרים מהטיול הזה עם פסיקה נחרצת, או לפחות סיקור חד ופולח של קונפליקט המסתבך לו אי שם בלב מדבר. מהר מאוד התברר

 שעמדותינו הפוכות: זה שגר בגבעתיים ומקבל כסף בשביל לראות סרטים שאל איך זה שמחלקים קרקעות והמקורבים לצלחת מקבלים חוות חינם. ואם כבר חילקו וקיבלו, קדימה - עכשיו שישלמו. זה שגר במושב על קו התפר ומקבל כסף בשביל לרכב על אופנועים אמר שזה טיעון קלאסי של בורגנים צרי עין, שמרשים לעצמם לבוא ולדרוש חתיכה יפה רק אחרי שהכל כבר מוכן ועומד ופורח. אבל איזה חינם ואיזה נעליים. מישהו יכול לתמחר בכלל את השנים הראשונות על הקרקע של המדבר? את החיים באבק, בלי כבישים, בלי חשמל, עם יריות ופלישות של גנבים?

כדי לנסות ליישב את הסוגיה החלטנו שהתחנה הראשונה תהיה אצל מישהו שגר במדבר, אבל לא בחוות בודדים. טיפת פרספקטיבה מחוץ לקונפליקט, חשבנו, ואולי אפילו קצת חלוציות. רצינו לדבר עם סוג האנשים שעוזבים הכל ובוחרים להשתקע באיזה חור אחרי ניצנה, כדי שיסבירו לנו את קסם המדבר שמושך אליו אנשים נגד כל מערך שיקולים הגיוני. אז מצאנו אדם כזה, אורי קוראים לו, באיזה חור אחרי ניצנה. הוא מנהל את חאן בארותיים וגר ביישוב עזוז, שנמצא קילומטר מקו הגבול המערבי.

חאן בארותיים הוא מסוג המקומות שבמהלך כל הנסיעה אליהם אתה בטוח שתעית בדרך. אפילו כשכבר הגענו היתה תחושה של טעות בכתובת; המקום אמנם נקי, מסודר ומטופח מאוד, אבל אין בו נפש חיה באמצע השבוע. קליטה סלולרית היא משהו שמגיע כמו הרוח: במשבים.

המתנו לאורי במרכז החאן, ליד עץ שיטה ענקי. הדקות שעברו עד שהוא הגיע השאירו אותנו להתבשל קצת בתוך עצמנו, ולקלוט שאין כאן שום טעות. אם אתה רגוע ועירני, אתה קולט די מהר את הקטע של המקום: שקט, נוף גבעות עגול ומתון, אוהלים צבעוניים, מבנים חומים מחומרים טבעיים. במקום כזה אתה מבין שאיבדנו קצת את הקשר לגיאוגרפיה הטבעית שלנו, ושמבנים בניחוח מדברי־מקומי יכולים להיות מדהימים ביופיים ופשטותם. זאת בנייה שאלפי שנים של ניסיון ליטשו אותה לרמה שבה לא צריך מזגן גם ביום שבו התל אביבים מתפגרים מחום.

אורי הגיע עם טנדר וסנדלים וכובע אינדיאנה ג'ונסי והתיישב איתנו תחת עץ השיטה. הוא דיבר על חיים בורגניים ברעננה, על דירה ומשפחה וליסינג תפעולי, ועל ההחלטה לעזוב הכל ולהגיע לעזוז, שזה באמת־באמת סוף העולם שמאלה.

למה לך, שאלנו.

מאותה סיבה שאנשים נוסעים להודו, הוא ענה. יום אחד פשוט בא לך לחוות את החיים אחרת, זה הכל.

חלוציות? כן, הוא שמע על זה. אבל מדובר לכל היותר בתוצר לוואי. הבסיס של הכל - של יישוב כמו עזוז, של אתר חושות־פרימיום כמו חאן בארותיים, של החוות שמחכות לנו בהמשך הדרך - הוא אנשים שרוצים לחיות את המדבר. אם יש כאן צד אידיאולוגי, הוא אמר, זה זה.

אורי ערך לנו היכרות עם קטינקה, הולנדית שביקרה כאן לפני כמה שנים, חזרה להולנד, עשתה פניית פרסה ספונטנית ומאז היא כאן. וואלה, דחפנו אחד לשני מרפקים, הנה הזווית הציונית. אבל אורי הסביר שקרה לה משהו שפשוט קורה לאנשים, לאו דווקא ציונים: באה, ראתה נגב, התאהבה.

חלומות מאובקים

התחנה הבאה: שיבטה. אם כל הסיוטים של טירוני התותחנים. מי לא יודע, מי לא מכיר. שמו של המקום הארור הזה יצא למרחוק. אבל במרחק שבעה קילומטרים מהבסיס שנקרא שיבטה יש חווה שנקראת שיבטה, ובה יש אדם שנקרא עמי אוח, ואצלו גילינו עולם שלם שאין לו כלום עם תומ"תים. עתיקות, גפנים, נוף, חיילים מפדלים על אופניים - אופניים! - במד"ס בוקר.

החיים מסובכים כשכתובת השולח שלך היא חוות שיבטה. עמי הוא לא מאלה שקיבלו צווי פינוי, אבל הכל אצלו מוסדר למחצה: אישורים זמניים שלא זכו לטיפול הרשויות עד שפג תוקפם, ועכשיו, בגלל זחילת הביורוקרטיה, פתאום יש סכנה ממשית שגם את חלקת האלוהים שלו יחליטו לחסל.

הוא התחיל כילד בן 24 עם רצון וחזון, ועכשיו הוא איש עייף על סף ייאוש. הוא לא משתמש בביטוי המדויק הזה, אבל כששאלנו כמה הוא נאלץ להשקיע במגננה מול הביורוקרטיה, הוא אמר ש־70 או 80 אחוז מהאנרגיה שלו מתכלים על המלחמות האלה. וכששאלנו למה הוא מרגיש יותר קרוב, לחיי המדבר הרומנטיים שעליהם חלם או לתחושה של מה לעזאזל אני עושה פה, הוא הגדיר את עצמו כמי שחש קצת מגשים והרבה תקוע.

עמי לא רוצה שום דבר בחינם, מאף אחד. תבינו את הטיפוס: פעם הוא ישב במחפרון במשך עשרה חודשים בחום הלוהט של המדבר כדי לחפור לעצמו שבעה קילומטרים של קו מים. יום יום, כמעט שנה, רק חפירה. זה יוצא פחות מ־25 מטר ליום. וזה עוד בלי לדבר על שיקום של אתר עתיקות נבטי ובנייה מאפס של חדרי אירוח ומסעדה. הוא רק רוצה קצת אוויר, רק שיאפשרו לו להתפרנס בכבוד. לעסוק בחקלאות, עדיף חקלאות נבטית־אסלית כדי למשוך תיירים, אבל נכון להיום מותר לו לתפעל רק את חדרי האירוח ואת המסעדה. אחלה מסעדה - לכו על קדירת העוף בפירות יבשים - אבל לקוחות מגיעים כמעט אך ורק בסופי שבוע. בימי חול אין מה לעשות חוץ מלגרש זבובים.

אין היגיון בשיגעון, חזר עמי על המנטרה שלו כל כמה דקות. התדירות גברה כשהדיון הגיע לסוגיה החקלאית: חלק מחוות הבודדים מואשמות בכך שהן מקיימות עסקי תיירות על חשבון הייעוד החקלאי המקורי שלהן. עמי הוא המקרה ההפוך, זה שמתירים לו להיות מסעדן וצימראי, אבל מסרבים להקצות לו שטח חקלאי. מאוחר יותר בסיבוב הזה יסבירו לנו שזה לא דווקאי כמו שזה נשמע - שיבטה היא גן לאומי, כך שמלכתחילה אין בה שטחים חקלאיים להקצאה - אבל שנינו האמנו בכוונות הטובות של עמי, ולשנינו הסתובב משהו בבטן כשהוא אמר שאם יגישו לו

 ולמשפחתו צו פינוי, אז שיגישו ונגמור סיפור. אני מסתכל על מה שקורה בנגב ובמדינה בכלל, הוא אמר, ומרגיש כמו בכוורת שאיבדה את המלכה שלה. אין יד מכוונת, אין סדר, אין שיטה. אין היגיון בשיגעון.

בזמן שישבנו שם ודיברנו על כוס של משהו קר בלב מדבר, ילד עם סרט שיער של רמבו וילדה עם עור של אינדיאנית נכנסו אל המסעדה ויצאו שוב אל האדמה והשמש לפחות חמש פעמים. שלך? שאלנו את עמי למרות שלא היתה שאלה. שלי, הוא ענה, ובפעם הראשונה מאז שהגענו חייך בלי להיראות מעונן חלקית. זה מאיתנו שיש לו ילדה אמר שהלוואי על הקטנה שלו להרגיש כל כך בבית מחוץ לבית. זה מאיתנו שיש לו אופנוע אמר שהיא יפהפייה.

בדואי צעיר התייצב ליד השולחן שלנו. הוא ביקש מעמי את הסלולרי שלו כדי לדבר עם מפקד המשטרה האזורי. התברר שהוא נמצא כאן במעצר בית, מעשה אסי דיין אצל כושי רימון. עמי מספק גם את השירות הזה, תוצאה של ביטחון במעמדו האזורי כאיש של שלום. הבחור הבדואי נמצא כאן כבר שנה, עובד מדי פעם, מעביר את הזמן. אסור לו לעזוב את המקום. במהלך הערב הוא התפרץ ובכה, צעק לתוך השפופרת שישלחו ניידת שתעביר אותו לתא מעצר רגיל. "אם אתם רוצים כותרת לכתבה שלכם", חייך עמי מתוך השקט שלו, "תכתבו שהוא מעדיף להיות בכלא מאשר להישאר כאן".

שלום, זקן

המקום של עמי כל כך מצא חן בעינינו שהחלטנו להישאר שם ללילה, אבל קודם רצינו לתקוע סיכות בעוד כמה נקודות על המפה של רמת הנגב. העצירה הבאה היתה היקב בשדה בוקר, כי אם כבר דרך היין, אז למה שלא נשתה משהו. אמנם לא מדובר בחוות בודדים, אבל אין ספק שזה מפעל חלוצי, גם אם בקנה מידה קטן. נראה לנו נחמד לעשות הפסקה עפיצה מכל הבירוקרטיה והחיפושים אחר אידיאולוגיה. אלא שדווקא בחנות היקב התייצבה מולנו הציונות בכבודה ובעצמה, ודיברה בקולו של איש מרשים בשם צבי.

צבי רמק, מייסד יקב שדה בוקר, הוא חלוץ ציוני וינטג'. יהודי אמריקאי שתכנן עלייה כבר בגיל העשרה, הצטרף לגרעין סטודנטים ואפילו למד אגרונומיה בקולג', כי כדי ליישב את הארץ צריך לדעת חקלאות. אחרי שקיבל את התואר עלה לארץ והתיישב בקיבוץ שדה בוקר, והיה מיוזמי נטיעת הכרם המסחרי הראשון בהר הנגב.

 40 דונם, הכל לענבי יין, הרוב ליקבים אחרים. חלק קטן - בין 2,500 ל־6,000 בקבוקים בשנה - מתבקבק כאן ונמכר תחת השם שדה בוקר. הקברנה סוביניון 2005 ממש נוזל בפה.

צבי קיבל אישור לייצר יין רק אחרי מאבקים עם הקיבוץ והרשויות הרלוונטיות, אבל היום הוא מנהל יקב בוטיק לכל דבר ועניין. בינתיים הוכפל שטח הכרם ל־80 דונם, והיום אפשר להפיק ממנו גם 80 אלף בקבוקים, אבל האופרציה הקטנה מחייבת להמשיך למכור את רוב הפרי ליקבים אחרים. את כל הסיפור הזה דוחף צבי בעשר אצבעות, בלי גמול ישיר או רווח אישי.

חנות היקב ממוקמת 40 שניות הליכה מצריף בן גוריון. אם אתה שוכח מזה כטוב ליבך בקברנה, תמונה ענקית של הזקן מעטרת את אחד הקירות ומזכירה לך מי כאן הבוס. לא יכולנו להתאפק ושאלנו את צבי מה לדעתו היה הזקן הסגפן אומר על הקטע הדקדנטי של ייצור יין באמצע הקיבוץ שלו. צבי הביט בנו בלי למצמץ ומנה על ארבע מאותן עשר אצבעות: בן גוריון רצה עלייה, התיישבות, חקלאות, תעשייה. אני עושה את כל מה שהוא האמין בו.

עם הקביעה הזאת יצאנו לצריף. מלכתחילה הוחלט על ביקור חוזר במקום הזה, ששנינו הכרנו מהפעם ההיא בחטיבת הביניים שהכריחו אותנו לעמוד בתוכו ולבהות. מי ששיכנע אותנו להגיד כן לזקן היה נועם בלום מחוות צברי אורלי, שאיתו דיברנו לפני שיצאנו לדרך. החווה שלו אמנם לא מוגדרת כחוות בודדים, אבל מצויה בסבך ביורוקרטי דומה: השדות הגדולים של קקטוס הצבר שהוא שתל בשטחה בתחילת שנות ה־90 עומדים במדבר כבר 11 שנה בלי טיפת מים. המקום פשוט יובש בהחלטת הרשויות. קוצר הזמן לא איפשר לנו להגיע לצברי אורלי, אבל באותה שיחה מקדימה ביקש נועם להעביר לנו את המסר הבא: המדינה חסרת אחריות וחזון. מי שרוצה להיזכר חזון מהו, שיפקוד את הבקתה שבה עברו שנותיו האחרונות של דוד בן גוריון. 

בצד השביל שמוביל מהיקב אל הצריף חקוקים באבן ציטוטים של בן גוריון. אחד מהם, "כל הרוצים להחכים - ידרימו", נשקל בכובד ראש ככותרת לכתבה הזאת. אף אחד מאיתנו לא זכר את הציטוטים מהביקור הקודם שלו כאן, ובכלל, מהר מאוד הסכמנו שאז בבית הספר היינו דבילים. הסתכלנו על הציצים של הכוסית של הכיתה, חילקנו או קיבלנו כאפות. להיכנס הפעם אל המקום הזה כאדם בוגר, מרצון - בטח אחרי הסיבוב של אותו יום בנגב - היה חוויה מכוננת. לא בגלל אפקט ה"תראה באיזה צניעות הוא חי, איפה זה ואיפה הלשכה של דליה איציק"; אלא בגלל שהדברים של נועם בלום היו ישר על הכסף.

"בנגב ייבחן כושר היצירה והעוז החלוצי של ישראל", קראנו את ב"ג על אחד הקירות. "על אנשי המדע שומה להתרכז בשדות מחקר חדשים... המחקר להמתקת מי ים בתהליכים זולים, לניצול אנרגיה שמשית המרובה בארצנו ובייחוד בנגב... לניצול הרוחות לייצור כוח חשמלי... בכוח המדע לתרום לפיתרון הבעיה האנושית הגדולה 'הפרחת השממה', ההולכת ונעשית לבעיה הגדולה ביותר לעמי אסיה, אפריקה ואוסטרליה". את הטקסט הזה, מתוך "משמעות הנגב", הוא כתב בשנות ה־50. ה־50! מדינה קטנה ואויבים סביב לה, צנע, קליטת עלייה, מעברות - והנה, ראש הממשלה מוצא זמן להרים את הראש מהבוץ ולנהל דברים עשרות שנים קדימה, להשמיע חזון אמיץ על גבול הסהרוריות, ועוד לדאוג לרווחתם של עמים אחרים. לאנושות.

איזה מלך היה הזקן הזה.

עמוק באדמה

בן גוריון היה צריך לראות את חוות קורנמל. חקלאות נטו בלב רמת הנגב, בלב דרך היין, בלב המפעל הציוני.

דניאל וענת קורנמל עלו לקרקע - אין חוואי שמשתמש בביטוי אחר כדי לתאר את הרגע הזה - ב־1997. הם והעיזים שלהם, שמתפקידן לתת חלב, שמתפקידו להיחבץ לגבינה, שמתפקידה לפרנס את הקורנמלים ואת ילדיהם. באופן עקרוני זה עובד: 12 שנה עברו, והם עדיין על אותה קרקע. אבל דניאל הוא גם החוואי היחיד שדיבר איתנו במונחים של לקחת את הרגליים ולהסתלק. לא רק מהחווה, לא רק מרמת הנגב. אני יכול לייצר את הגבינה שלי בכל מקום בעולם, הוא אמר כשברקע התנופף באורח סמלי מדי הדגל הכחול־לבן שנטוע בכניסה לחווה, וסביר להניח שבכל מקום אחר יציקו לי פחות.

דניאל לא נכנס לשמות ספציפיים של אנשים וגופים, אלא מדבר על הצקות באופן כללי. רוצה מים? הצקה. הכשר לגבינות שלך? עוד הצקה. אישור להחזיק פועלים תאילנדיים? הצקה בריבוע. כבר יש לך אישור, ועכשיו אתה רוצה את הפועלים גופא? הצקה בהפוכה. צו פינוי היא לא קיבלה, אבל המצוקה של משפחת קורנמל היא עניין של מתמטיקה פשוטה: קחו את מצבה של החקלאות בישראל בכלל, הוסיפו את מצבן של חוות הבודדים בפרט, וקיבלתם סכום עצום של חרא.

עושה רושם של איש ישר, דניאל. כל כך ישר שמגיעים אליו שני עיתונאים היישר מהציביליזציה, והוא אפילו לא משחד אותם בגבינות. אבל שתינו במסעדה שלו קפוצי'נו על חלב עיזים, ושמענו סיפורים על איך זה בדיוק להיות חקלאי פיקח, והיה לנו טעים בפה וחמוץ בלב.

אם דניאל קורנמל לא מסוגל לעשות לעצמו יחסי ציבור טו סייב היז לייף, אז יוני שריר מחוות אורליה - התחנה האחרונה שלנו בדרך היין - הוא ההפך הגמור. האיש ניצב בחזית מאבק החוואים, ויש לו ביד צו פינוי שנותן את כל המוטיבציה

 הדרושה כדי להתראיין (אצלנו, ולפחות בעוד גוף תקשורתי אחד שאנחנו יודעים עליו), לכתוב מכתבים פתוחים (למני מזוז, הסמכות שמאחורי הצו) ולהתייצב בכנסת על בסיס קבוע. במקום להכשיר את החוות על בסיס פרצות בחוקים הקיימים, הוא הסביר לנו את האסטרטגיה המעודכנת של החוואים, אנחנו הולכים על מהלך של חקיקה חדשה. הח"כ האפוטרופוס הוא ישראל חסון; צחוק הגורל הוא שאורליה ושש חוות אחרות קיבלו את צווי הפינוי שלהן בדיוק שבוע לפני המועד שבו הצעת החוק החדשה היתה אמורה לעלות לדיון בוועדת השרים. אגב, צחוק הגורל זה ניסוח שלנו; יוני נוטה להיות קצת יותר קונספירטיבי כשמדברים על סמיכות האירועים האלה.

אתה יושב שם בין עדר הגמלים של יוני לבין הצימרים שלו, ודבר ראשון מתחשק לך לעשות רייסים עם הרנגלר במפקדה של החברה להגנת הטבע עד שיצא מישהו שאפשר להרביץ לו. יוני קבר את כבלי החשמל של החווה באדמה מתוך ראייה סביבתית, הוא עושה שימוש באנרגיה סולרית, ואת הצימרים שהוא בנה אי אפשר לראות עד הרגע שבולמים כדי לא להיכנס בהם. עם זה יש לארגונים הירוקים בעיה. זה מה שהורס את הנגב. והנה, כמה מאות מטרים מתחת לשטח של יוני מתרוממת מפלצת בטון. זה בית השאנטי החדש, מפלט לילדים ולנערים במצוקה. מטרה טובה, ביצוע בהמי. כבישים וכיכרות ועמודים ומדרכות ושלטים וקומפלקס תלת־קומתי. סביבה עאלק. אם יש משהו שאנשים כמו יוני עושים על הדרך, זה להכתיב סטנדרט בנייה והתיישבות שמשתלב בסביבה. כשישראל תגלוש לנגב מפאת הצפיפות במרכז, הגישה שמתווים מקומות כמו חוות אורליה ייתנו לו צ'אנס לצאת נעים ונקי בהשוואה לחזירות הבטון הבלתי מתוכננת של המרכז. או של בית השאנטי, לצורך העניין.

אתה יושב שם ושומע על הילד בן השלוש של יוני, שסובל ממחלה קשה ולך תדע מה תעשה לו עקירה פתאומית מהבית. יושב ומחליט שתזדיין האובייקטיביות העיתונאית: זאת הולכת להיות הכתבה הכי חד־צדדית בהיסטוריה של ההיסטוריה. מניפסט - לא לא, פואמה - בעד זכויותיהם הלגיטימיות של בעלי חוות הבודדים בדרך היין, ונגד כל בן זונה שמציק להם.

ואז אתה עוצר בדרך הביתה בחוות הגמלים בממשית, ומקבל סטירה בפרצוף.

ללא רועה

כמו שהתחלנו את הסיבוב דרומה בחאן בארותיים, ככה החלטנו גם לסיים אותו במקום שנמצא לגמרי מחוץ לסיפור של חוות הבודדים. בכלל, עושה רושם שאריאל אולמן - גבר שיושב כבר 20 שנה בממשית ומוציא משם טיולי גמלים, בלי צווי פינוי ובלי גבינות עיזים - נמצא מחוץ לכל סיפור שאתם יכולים לחשוב עליו. מצד אחד הוא משתמש בניסיון הרב שלו מול הרשויות כדי לסייע לבעלי החוות במאבקים המשפטיים שלהם; מצד שני הוא נכנס באמ־אמא שלהם, ולפני הכל בגלל החוצפה שלהם לטעון בתקשורת שהם רוצים להפריח את הנגב.

מה הבעיה עם זה, שאלנו.

הנגב זה מדבר, הוא ענה. במדבר לא צריך פרחים.

אתם קולטים את הראש? כי אם עוד לא, אז אנחנו יכולים לספר לכם מה שקרה כששאלנו אם הוא רואה בחוות הבודדים, או בחווה שלו, מפעל חלוצי.

מה זאת חלוציות, הוא שאל ונתן לנו מבט צרוב שמש.

אנחנו מתכוונים במובן של חיל חלוץ, הסברנו. של בואו אחרי.

חס וחלילה, אמר אריאל. רק שלא יבואו אחרי לנגב. שיישארו בתל אביב וישאירו לי את המדבר.

אבל אריאל לא היה רק הטיפוס הצבעוני לקינוח, אלא גם זה שהציג לנו זווית חדשה לגמרי על התסבוכת של חוות הבודדים. תארו לעצמכם, הוא אמר, שהם ינצחו במאבק ויקבלו קרקעות מתוקף הטיעון שהם כבר נמצאים על הקרקע. מה תגיד אחר כך המדינה לכל בדואי שיציג בדיוק את הטיעון הזה?

וואלה.

וזה המשיך, הקטע של הוואלה. וואלה, אם לא תפנה היום 23 משפחות אתה עלול לאבד מחר את כל הנגב. וואלה, הדרך היחידה להשאיר אותן שם ואחר כך לסגור את הדלת בפני הבדואים היא לכונן אפרטהייד פר־אקסלנס. וואלה, מה פתאום שעמי אוח משיבטה יקבל שטח חקלאי באמצע גן לאומי. וואלה, מה פתאום באים בטענות למני מזוז על זה שהוא מתעקש לקיים את לשון החוק. והכי וואלה: החבר'ה מחוות הבודדים לקחו סיכון מחושב. הם עלו לקרקע בלי לעבור את הפרוצדורה הדרושה, וסמכו על כל מיני פוליטיקאים ברמה המקומית והארצית שהבטיחו לסדר בשבילם את העניינים. עם כל הסימפטיה לנאיביות הכובשת של האנשים האלה, מי לעזאזל סומך על מילה של פוליטיקאי?

השארנו את ממשית מאחורינו בתחושה בהירה כבדולח של אי־בהירות טוטלית: אחרי יומיים של אבק מדבר, לא היה אפשר לדעת מי צודק, מי מסכן, מי חכם, מי רע ומי רק עושה את העבודה שלו. מי איש חזון שרואה את המסלול הנכון, ומי קצר רואי שדואג רק לתחת שלו. בשורה התחתונה זה סיפור שמכריח אותך לבחור בין הצד של החוואים, שפשוט אי אפשר לא להיות בעדם מבחינה אנושית, לצד של המינהל התקין - שנראה אותך מתנגד אליו מבחינה אזרחית. הכל עניין של פרספקטיבה, כנראה, אבל אפילו היא עניין בעייתי. היא יכולה להיות פרספקטיבה אישית, היסטורית ואפילו שלטונית. ואם ככה, אז מה קורה כשהשלטון מתחלף?

בתוך הבליל הזה, אחרי המסע הזה ומתוך הפסקאות המבולגנת האלה שאתם קוראים, אנחנו ממליצים לכם בחום להתייחס אל הסיפור הזה כשאתם מכירים באמת אבסולוטית אחת - והאמת האחת הזאת היא שאין אמת אחת. לעומת זאת, תחושה כללית דווקא יש. והתחושה הזאת היא כמו רוח מדבר קלה, והיא מנשבת מכל הכיוונים, ונושאת זעקות עייפות ורחוקות שנופלות על האוזן כמו לחישה. והרוח הזאת לוחשת שהג'יפ נוסע ורומס, ואין אף אחד מאחורי ההגה.

כן, כבר שמעתם אלף משפטים ברוח הזאת. אולי אתם אפילו משמיעים אותם בעצמכם, ומאמינים בהם. האמת היא שאחרי הסיבוב הזה, גם אנחנו. לסיפור המסובך והעצוב של חוות הבודדים אמנם לא מצאנו פיתרון, אבל אם יש כזה, אין ספק שהוא צריך להגיע מהשפיץ של הפירמידה.

קל להגיד שההנהגה מחורבנת או שאין הנהגה, אבל לכולנו יש נטייה לשכוח שאנחנו בוחרים את האין הנהגה הזאת. ובנגב הבנו שאנחנו צריכים לבחור אותה אחרת: אם לא נדרוש חזון, אף מנהיג לא יטרח לנסח חזון במצע שלו. והנה, ככה בקטנה, קיבלנו מהמדבר גם שיעור אזרחות.

ושקע השמש

בסוף הטיול הזה החלטנו לצאת לראות שקיעה על המצוקים מעל מכתש רמון. אין כמו אור שמש נמוך על נוף מדבר כדי להשקיט רגע את הראש מכל העסק. מכל עסק. ובמדינה שלנו, רק בנגב אתה יכול לעמוד מול נוף ולהרגיש קטן. לקבל פרופורציה. להבין שרוחב הכתפיים שעליהן אתה מנסה לסחוב את העולם הוא פשוט בדיחה. וההבנה הזאת פורקת מעליך את הנטל ומרגיעה אותך. מאוד.

הג'יפ התגלגל לאט לאורך השביל המחורטש שרץ על המצוק הצפוני של המכתש. שנינו, בטח החצי שמגבעתיים, לא אנשי שטח גדולים; להתמודד עם שבילי המדבר עם רכב יחיד זה לא עניין של מה בכך לאנשים כמונו. בטח כשאתה מתגלגל בתא שטח שאתה לא מכיר ואין לך מושג מה מחכה מעבר לעיקול הבא. סט של בולדרים, כמה מדרגות, נזקי שיטפונות - לא חסר מה שיעצור את האוטו וישאיר אותך לדבר עם האבנים עד שתמות. אבל המשכנו להתקדם בביטחון מלא על שפת המכתש בזכות הג'יפ הזה.

הרנגלר הוא מכונה שנולדה לשטח, חלוץ בעולמו, כלי ניוד שאבותיו תוכננו עוד במלחמת העולם השנייה להתמודד עם רוב מה שיש לטבע הפראי להציע. והמסורת הזאת עדיין מורגשת באוטו הזה עד היום. הצירים החשופים, רצועות בד כמעצור לדלתות פריקות, תא נהג שקל לנקות מכל דבר. מינימליזם חצי מעוצב שמהווה כבר שני עשורים את הבסיס לג'יפ הסופה הגברי של הצבא הגדול והחזק שלנו.

כל האלמנטים הכל כך לא מעודנים האלה שורדים כמורשת כבר עשרות שנים, ואילו עכשיו יש שמרשים לעצמם לשפוך עליהם קיתונות של ביקורת צפונבונית צינית. אבל דווקא החספוס והראשוניות האלה הם שמאפשרים לחננות כגון שני הח"מים להתמודד כיום עם המדבר האכזרי הזה בראש שקט. ליהנות מהנגב על גבם ובזכותם של טיפוסים נלעגים מחוספסים, חלוצים קשוחים שמעולם לא ראו את עצמם כחלוצים.