שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סופו של הניאו-ליברליזם? לא כל כך מהר
    "ניסיון העבר מלמד שהקפיטליזם משנה את צורתו באופן משמעותי רק על רקע משבר אמון עמוק, וממושך, מצד החברה כלפי דרך ניהול הכלכלה. כדי שתתחלף אידיאולוגיה כלכלית שלטת דרושים אירועים מטלטלים וזמן לעכל אותם". בשיעור ב"מכללה החברתית-כלכלית", מסביר רמי קפלן שאין למהר ולהספיד את הניאו -ליברליזם

    כחלק מההיסטריה התקשורתית שליוותה את פריצתו לתודעה בסוף 2008, המשבר הכלכלי שפוקד את עולמנו הגלובלי תואר על ידי דוברים שונים כעמוק ביותר מאז המשבר הכלכלי של שנות ה-30, ואולי אף גרוע ממנו. הערכות אפוקליפטיות אלה לוו בתחזיות לגבי כישלון כלכלת השוק והחלפתה הקרובה בצורות ניהול ריכוזיות וציבוריות יותר של הארגון הכלכלי.

     

    כך למשל ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת (נציג הימין הכלכלי דווקא), מיהר להצהיר ש"הרגולציה העצמית (באמצעות השווקים) גמורה", "הלסה פר (laissez faire) גמור". אינטלקטואלים מהשמאל הכלכלי-חברתי הזדרזו לפרסם מאמרים שבהם קבעו כי זהו קיצו של העידן הניאו-ליברלי. ואילו מגזין האקונומיסט, שופר של ההשקפה הקפיטליסטית, תקע את האצבע בסכר והתריע מפני הנטייה הנמהרת להתייאש מן השווקים.

     

    תוכניות החירום הממשלתיות של המדינות העשירות, הלאמתם של תאגידי ענק כדוגמת המבטחת AIG ויצרנית המכוניות האיקונית General Motors, והדיבורים על הידוק הפיקוח על השווקים הפיננסיים שמהם נפתחה הרעה - אישרו בעיני אנשים רבים את התחזיות האלה לפיהן, הנה, המדינות לוקחות אליהן בחזרה את מושכות הכלכלה.

     

    האומנם? האם התערבות המדינות בכלכלה כתוצאה מהמשבר אכן מייצגת שבירת כיוון מהאידיאולוגיה הניאו-ליברלית שהשתלטה על כלכלות העולם בשלושת העשורים האחרונים? בינתיים, למען האמת, אין לכך שום סימן. הדיבורים האלה מבטאים חוסר הבנה לגבי טבעו של הניאו-ליברליזם, ובייחוד הפלגה של הדמיון כתוצאה מההשוואה בין המשבר הנוכחי ו"המשבר הגדול" (של שנות ה-30). כדי להסביר את הטענה הזאת, נחזור תחילה בזמן לאותה נקודת ציון היסטורית.

     

    המשבר הגדול אכן ציין נקודת מפנה בתולדות הקפיטליזם. חשוב לזכור, השלכותיו היו עמוקות וטראומטיות ביותר. בארה"ב, עשרות מיליונים לא מצאו עבודה ואף הגיעו עד כדי פת לחם (ראו תיאוריו החזקים של ג'ורג' סטיינבק ברומן המפורסם ענבי זעם). כמו כן, המשבר הוביל לאובדן היציבות הפוליטית באירופה ולקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה. אסונות אלה הורידו לשפל את האמונה בתבונת הרעיון הליברלי-הקלאסי לפיו כדאי לשחרר את הפעילות הכלכלית מתכנון והכוונה ציבוריים, ולהפקידם תחת "היד הנעלמה" (או "רגולציה עצמית") של השווקים.

     

    על רקע זה, עם תום המלחמה, ארגנו מדינות המערב מחדש את הכלכלות שלהן. השיטה החדשה נקראה "כלכלה-מעורבת". מעורבת, משום שהרעיון היה שאת ניהול הכלכלה יש לחלק בין שני מנגנונים נפרדים ואף מנוגדים: מנגנון השוק, המבטא אינטרסים כלכליים פרטיים; ומצד שני, מנגנון פוליטי-היררכי, המבטא אינטרסים ציבוריים רחבים. הכלכלה המעורבת המשיכה להיות סוג של קפיטליזם, כי חלק ממנה נשאר בידיים פרטיות ופעל למטרות רווח. אבל זה היה רק "חצי" קפיטליזם, משום שחלק חשוב אחר של הכלכלה נשלט על ידי היגיון ציבורי, בלתי מסחרי.

     

    אך החל משנות ה-70 התחולל שינוי מגמה נוסף באופן הארגון של הקפיטליזם, לעבר מה שמכונה "ניאו-ליברליזם". בעידן הניאו-ליברלי חזרו השווקים לאופנה ותדמיתם השתקמה. האמונה במעלות השווקים במה שנוגע לקידום יעילות כלכלית וצמיחה כלכלית הפכה לנפוצה וגורפת. המפנה הניאו-ליברלי היה כלל עולמי והתאפיין בתנופת הפרטה של מפעלים ונכסים ציבוריים, "דה-רגולציה" של הפעילות הכלכלית מהכוונה סמכותית של המדינה, צמצום של סמכות המדינה לגבות מיסים ולספק באמצעותם שירותים ציבוריים, "הגמשת" שוקי עבודה – כלומר ביטול ההגנות על העובדים מפני ירידת שכר והחלפה, ומסחור מואץ של היחסים החברתיים בכלל.

     

    במבט ראשון, אם כן, המפנה הניאו-ליברלי מצטייר כפניית פרסה, כחזרה אל הליברליזם הקלאסי. אפשר לקבל את הרושם שהקפיטליזם מתקדם על ציר הזמן באופן מחזורי: בתחילה כלכלת שוק בלתי מרוסנת (הקפיטליזם המוקדם), אז הגבלתה באמצעות המדינה (כלכלה המעורבת), ומאז שנות ה-70 חזרה אל השווקים (ניאו-ליברליזם). התחזיות שהוליד המשבר הנוכחי לגבי סופו הקרוב של הניאו-ליברליזם, נשענות למעשה על תפיסה מחזורית זו: השווקים נכשלו שוב, וכפי שמוכיחות תוכניות החירום של המדינות וההלאמות, אנו עומדים בפתחו של עידן חדש של כלכלה מעורבת.

     

    כלכלה שמבקשת "תנו לעשות"

    תיאור זה פגום משום שהוא מחמיץ את החדשנות של הניאו-ליברליזם ביחס לליברליזם הקלאסי (של ה"לסה פר"). רעיון הלסה פר (בצרפתית "תן לעשות") הניח שדי במניעת התערבות חיצונית בכלכלה כדי שהיא תסדיר את עצמה באמצעות כוחות השוק. רעיון זה כאמור נכשל: את המשברים והתחלואים החברתיים שה"לסה פר" הוליד היה הכרח לתקן באמצעות התערבות ציבורית בכלכלה. כישלונו של הלסה פר נחקק בזיכרון ההיסטורי ולפיכך האפשרות לחזור אליו כפי שהוא מוגבלת. החברות העשירות של ימינו אינן תמימות במובן זה: הן מכירות היטב את הביקורת על כלכלת-השוק, ותמיכתן בה מותנה רק במידה שהיא מוכיחה את עצמה באופן שוטף כשיטה יעילה לארגון הכלכלה (זאת בניגוד למדינות עניות שכלכלת-השוק נכפתה עליהן מאז שנות ה-80 בידי מוסדות הקפיטליזם הגלובלי). האידיאולוגיה הניאו-ליברלית צמחה במערב כבר על רקע מודעות זו, ועל כן יותר משהיא ממשיכה להתווכח עם הביקורת על הלסה פר היא משכילה לאגף אותה.

     

    החידוש של הניאו-ליברליזם טמון בכך שבניגוד לליברליזם הקלאסי, הוא אינו מניח מראש את היכולת הבלתי-מותנית של כלכלת השוק להסדיר את עצמה. לניאו-ליברליזם אין כל עכבות בגיוס המדינה לטובת הכלכלה (כלומר, הקפיטליזם הניאו-ליברלי איננו קפיטליזם של לסה פר). אלא שאופן ההתערבות של המדינה מוגדר מחדש. לא מדובר עוד בהתערבות מתוך היגיון שהוא חיצוני ומנוגד לשווקים, כמו בעידן הכלכלה המעורבת, אלא בהתערבות המפנימה את היגיון השוק. במילים אחרות, המדינה איננה מתפקדת עוד כסמכות עליונה שמפקחת על השוק ומגבילה אותו, אלא בדיוק להפך, השוק הוא זה שמפקח על פעולת המדינה.

     

    שום דבר ממה שהמדינות עושות כעת לנוכח המשבר לא חורג מהתפיסה הניאו-ליברלית. בניגוד לליברליזם הקלאסי, הניאו-ליברליזם לא מבקש שנאמין שהכלכלה מסוגלת לצאת בעצמה מן המשבר. המדינה נקראת להתערב, אך היא עושה זאת בצורת הזרמה של מאות ואלפי מיליארדים של דולרים מכספי הציבור לקופות בנקים ותאגידים כדי למנוע את קריסתם. המטרה היחידה של צורת התערבות זו היא להרוויח זמן עד שבמוקדם או במאוחר, "השווקים יתקנו את עצמם", והמערכת תחזור להתנהל באופן בלתי משברי. תפקידה של המדינה מתמצה בספיגת ההפסדים עד יעבור זעם. כשהיא מצילה את התאגידים הגדולים מפשיטת רגל, המדינה שומרת על מבנה הכלכלה כמו שהוא (בימינו, התאגידים הם הכלכלה). כשהמדינה לא מניחה לשווקים ליפול, היא פועלת לשקם את האמון הכללי ביכולתה של המערכת להמשיך ולצמוח, שהוא חיוני לכלכלת שוק. זוהי התערבות זמנית ומוגבלת, שאין בה שמץ של כוונה – נוסח ימי הכלכלה המעורבת – לשנות את האופן שבו הכלכלה מנוהלת. להפך, זוהי הדרך היחידה להבטיח את המשך שלטון השווקים.

     

    ומה עם ההלאמה?

    הדיבורים על "הלאמה" מטעים אף הם, משום שהם יוצרים אסוציאציה להלאמות היסטוריות נוסח הלאמת מסילות הרכבת, בבריטניה שלאחר המלחמה, במטרה להפוך את הנסיעה ברכבת לשירות ציבורי (בשנות ה-90 הניאו-ליברליות שירותי הרכבת הופרטו בחזרה). כשמדינות מזרימות כספים לתאגידים בתמורה להקצאת מניות, כדי להצילם מפשיטת רגל, אין שום כוונה לשנות את האופן שבו תאגידים אלה מנוהלים כשחקני שוק מסחריים. לכל היותר, המדינה הופכת להיות בעלת מניות וחברה בדירקטוריון, אך מבלי שמשהו יבחין אותה מבעלי מניות אחרים, פרטיים. במקרה של "הלאמת" GM, אף שהמדינה הפכה להיות בעלת הרוב המוחץ של המניות, ממשל אובאמה הבטיח – כמפיג חששות – שלא לשים עובדי ממשלה בדירקטוריון. מעבר לכך, ללא צל של ספק, עם חלוף המשבר תמכור המדינה את מניותיה ותפריט מחדש את התאגידים (זה כבר קרה בעבר, גם בסקנדינביה. בשנות ה-90 ממשלות שוודיה ופינלנד הלאימו בנקים באופן זמני, כדי לשוב ולהפריט אותם מאוחר יותר).

     

    הכוונה להדק את הפיקוח הממשלתי על הקצאת אשראי (מקור המשבר הנוכחי) עשויה להתממש בחלקה. הניאו-ליברליזם תומך בחקיקה ובלבד שמטרתה למנוע כשלי שוק. מטרתו העליונה כאמור היא להמשיך ולשכלל את השווקים, ולצורך זה ההסתייעות במדינה כשרה למהדרין. מצד שני, יש סיכוי טוב שאינטרסים של בנקאים רבי
    עוצמה יגבילו ויעכבו חקיקה כזאת. כשהמשבר יחלוף ומצב הרוח הכלכלי ישתפר, המחלוקות על צדקתה של החקיקה יתגברו, וסיכוייה להתקבל יתמעטו עוד יותר.

     

    בניגוד לדברים שנאמרו עליו, הטיפול במשבר הנוכחי לא מראה בינתיים שום סימן של סטייה מהסדר הניאו-ליברלי. ניסיון העבר מלמד שהקפיטליזם משנה את צורתו באופן משמעותי רק על רקע משבר אמון עמוק, וממושך, מצד החברה כלפי דרך ניהול הכלכלה. כדי שתתחלף אידיאולוגיה כלכלית שלטת דרושים אירועים מטלטלים וזמן לעכל אותם. מדובר בתהליך. תהליך כזה הגיע לבשלות פעם אחת בין 1929 ל-1945, והוליד את הכלכלה המעורבת. תהליך שינוי נוסף התחיל בשנות ה-70 המוקדמות על רקע המשבר הכלכלי המכונה "סטגפלציה", והבשיל עם עלייתם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן לשלטון בתחילת שנות ה-80. כך נולד הניאו-ליברליזם. אם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה, השינוי הבא יגיע רק אם המשבר הנוכחי או משבר אחר בעתיד יימשכו שנים ויגרמו לרוב סבל וחרדה, מבלי שהתפיסה הניאו-ליברלית וצעדי המדיניות שהיא מקדמת יצליחו להמציא להם פתרון או לפחות הצדקה.

     


     

    • המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים