סופר דופר גרופ

מעצם הגדרתו, "סופרגרופ" הוא מונח בעייתי. קחו כל קבוצת אנשים ותתקעו את המילה "סופר" לפניה, ומבחן התוצאה יתקשה לעמוד ברמת הציפיות. ברוב המקרים מדובר בשלם שלא מצליח לגדול מסכום חלקיו: במקרה הטוב זה יוצא קרוסבי, סטילס ונאש או הטרוולינג ווילבוריס. במקרה הפחות טוב, זה יכול לצאת וולווט ריבולבר או אודיוסלייב. לא שאלה היו גרועים כל כך, בכלל לא. פשוט, השילוב הלכאורה קטלני לא הצליח להוליד את בן הכלאיים היצירתי שהיה אמור לייצר.

סביר להניח שג'ק ווייט, איש הווייט סטרייפס, ידע את זה כשבחר להודיע על להקת העל החדשה שלו דווא באירוע השקת הלייבל האישי שלו, "Third Man Records". ווייט סיפר על איחוד הכוחות המסקרן בינו לבין אליסון מוסהארט מ"הקילז", דין פריטה מ"קווינס אוב דה סטון אייג'" וג'ק לורנס מה"רקונטורס", בנוכחות קהל של בערך 150 איש ומינימום הייפ. כך הבטיח פיתוח מינימלי של ציפיות ומינונים מדויקים של באזז לפרויקט, שעל הנייר נשמע כמו חלום רטוב של כל חובב לואו- פידלטי רועש ומדויק. חבל, כי את מבחן התוצאה צולחת הלהקה, "The Dead Weather", בציון גבוה דווקא.

ג'ק ווייט. מייצג את רוח הרוקנ'רול של שנות ה-2000 (צילום: Gettyimages) 

לא צריך להיות גאון גדול כדי למצוא את ההקבלות הסגנוניות במוזיקה של כל חברי ההרכב. כך שמה שמפתיע ב-"HoreHound", אלבום הבכורה של ההרכב, אינו החיבור הטבעי בין הארבעה, אלא האיכויות החדשות שהוא הוציא מהם. מוסהארט תמיד הייתה סולנית מעניינת עם קול וגישה וחצופים, אבל נראה שהחיבור לג'ק ווייט ושאר החברים הוציא ממנה גוון אחר, שלעיתים היה נבלע תחת ההפקה והאלקטרוניקה המצועצעת לעתים של להקת האם שלה.

בקטעים כמו "Sixty Feet Tall" ו-"So Far From Your Weapon" היא מזכירה מאוד את קרן או, מלכת ה"יא יא יאז", עם שלל איכויותיה הקוליות וסגנון ההגשה הנשי והמחוספס שלה. פריטה, גיטריסט הפרויקט, מגלה צדדים שטרם נחשפנו אליהם כשג'וש הום עומד לצידו ואילו ג'ק ווייט חוזר לעמדת המתופף ומטיל את רוח הווייט-סטרייפס המינימליסטית הצפויה. מעניין שבפרויקט הנוכחי ווייט אחראי לשיר אחד בלבד, "I Cut Like A Buffalo", שהדרך היחידה להגדיר אותו תהיה אלטרנטיב רגאיי נוטף גרוב, בחסות אורגן פנדר-רודז סנבטיזי וקולו העמוק.

הנדריקס סטייל

האמת, רוח שנות ה-60 וה-70 קמה לתחייה לאורך האלבום: לצד סולואים סטייל הנדריקס, שפריטה משפריץ לכל כיוון, אפשר למצוא כאן דיסטורשן-בלוז כבד, גראז' למהדרין ואפילו חידוש צווחני ומלוכלך ל-"New Pony" של בוב דילן. "Rocking Horse" ו-"Three Birds" האינסטרומנטלי הם קטעי סרף אדישים, כשמעל

הכל עומד "Treat Me Like Your Mother", התפרצות אנרגיה סוחפת שמזכירה אפילו את רייג' אגנסט דה משין לרגעים.

בכמעט-עשור שהוא בשטח, ג'ק ווייט נמנע מטעויות. פרט לקשר הלא ברור עם רנה זלווגר, וכמה תגרות פה ושם, הבחור הצליח להתקבע בתודעה כמייצג נאמנה את רוח הרוקנ'רול של שנות האלפיים: בועט, אנדרדוגי, עם התכתבויות מטושטשות לרוק של פעם. לא ברור איך, אבל איכשהו, הוא מצליח לעבור באלגנטיות מעל רף הציפיות שבא עם המושג "סוּפר". טוב, בכל זאת, מדובר בבחור די גבוה.

Dead Weather, "Horehound", NMC