שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "אני רק הכותב"

    10 שנים מלאו ללכתו של מאיר אריאל, אך מורשתו עדיין נוכחת מתמיד. לרגל יום השנה, האזינו לשני ביצועים חדשים לשיריו, על ידי יוסי בבליקי ומופע "דלתות נפתחות מעצמן". וגם, מה הפך את אריאל לאמן הפרדוקסים?

    כשאומרים משהו, ובו זמנית את היפוכו, אפשר להיחשד כמשוגעים, או כשקרנים. אבל מאיר אריאל, שהיה אמן הפרדוקסים ביצירתו, ידע את סוד האמת: לפעמים היא מתבטאת דווקא בתוך הסתירות.

     

    "ואנשים יוצאים לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה" – התיאור הזה, בשיר "שלל שרב", מלבד היותו השתוללות מִצלולית מרהיבה, מבטא אמת אינדיבידואלית-אוניברסלית שאריאל היטיב לנסח: הכמיהה הצמאונית להפתעות, שהיא חלק מפרדוקס – אם מצפים לה, זאת כבר לא הפתעה. "אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה אחרי שכבר אשכח אותה כליל", הוא חידד את העניין בשיר "פלוגה בקו (או: לגמרי במקרה)".

     

    לא קשה להשליך מילים אל תוך שורות קצרות. אם מוסיפים לכך כישרון ואוצר מילים נאה, אפשר גם להגיע לתוצאות לא רעות – פזמונים נחמדים. כאלה יש רבים, אבל החוכמה היא ליצור משהו מקורי, כזה שמשלב בין יופי לא נפוץ לבין דיוק שישכנע בכנותו ובנכונותו. אריאל מצא את הדיוק הזה במחוזות המורכבים של הפרדוקסים. "כמו שאנחנו צחקנו, לא בכינו שנים", הוא התנסח בשיר "דאווין של שיר מחאה". מי לא חווה את הדמעות האלה, שזולגות החוצה, מגרעין הנפש שבו מיטשטשים הגבולות בין מענג לכואב? המחוז הנכסף הזה, מפגש הניגודים הרגשיים, מונצח, למשל, בשיר "גבר בעיר" שבו "שלושת פרשי הצער שוב רוכבים לחטוף שמחה".

     

    חוזקה מרוב חולשה

    בתוך הסתירות הפנימיות של הלב ניתן למצוא אמיתות פסיכולוגיות ידועות. "הוא יודע כשהלך איתה בחוזקה, זה היה מרוב חולשה", ציין אריאל בשיר "ברנרד ולואיז". לעתים מפתה להפיק מהפרדוקסים התחכמות במקום חוכמה, למשל "אני לא מפחד למות, אני רק מת מפחד". אבל מאיר אריאל הכיר היטב את המכשולים המילוליים והוא ספק לעג ספק ערג לדמות שהעניקה לשיר הזה את שמו - "דוקטור התחכמות".

     

    גם כשמשילים את עטיפות התחכום ונצמדים קרוב יותר לאמת, הסכנות לא נכחדות. הצדק עלול להפוך לצדקנות, שמאיימת להתפרש כיהירות על ידי הצד השני. כאן תפקיד הפרדוקס הוא להזכיר מהיכן התחיל הכל וכתוצאה מכך, להיות צנועים. "נו, אתה הרי מנוי על בני האור", שר אריאל ב"שפריץ חרוזים ללואיז", ומוסיף את העיקר: "אבל יודעת נפשך, שלא היית כלל מגיע אל האור, שלא היית מחזיק מעמד באור, ללא/לולא חסות החשכה".

     

    כך זה יגמר

    "אז מה אני צריך את כל הליריות הזאת"? תהה אריאל בשיר "תקווה", וענה לעצמו בשיר אחר, "טיפש חכם" - גם זה פרדוקס כמובן – שבו, גם הפעם מתוך ענווה, הסביר למה בעצם הוא שר: "אני לא יודע לאן / השיר הזה סוחב / אני לא קובע כאן / אני רק הכותב... / ואני לא יודע לאן / השיר הזה רוצה / אני רק מחפש מילים יפות / ואם מוצא" –

     

    "ואם מוצא", אז מה? אריאל לא סיים את המשפט והותיר את מלאכת הפענוח לכל מי שנפעם משיריו. את השיר הזה הוא סיים במילים הנבואיות, "אני לא יכולתי לחזות שכך זה יגמר".

     

    אפשר להתנחם חלקית בידיעה ששיריו של אריאל נוכחים היטב גם בהיעדרו. מוזיקאים ממשיכים להיות מושפעים מכתיבתו. רבים מהם לקחו ממנו רק את הטכניקה – להטוטיות השפה, החריזה המדויקת והחירות להתפרע על מרחבים מילוליים עשירים, אבל במקרה שלהם שטוחים. כי כדי לזקק מטמונים, מוכרחים לרדת למעמקי הפנימיות, וככל שמעמיקים בתוך האישי, הפרטי והחדש, אפשר לגלות את הכללי, הציבורי והעתיק - גם זה פרדוקס. אבל אף אחד לא ניחן בתשתיות כמו של מאיר אריאל, וזהו חלק מחסרונו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חיים זיו
    אריאל. אמן הפרדוקסים
    צילום: חיים זיו
    לאתר ההטבות
    מומלצים