מתחת לשמיכה אני מוצא אותה, אשה אמיתית
אני מסתכל על השיער שלה והוא נראה לי כמו שיער שאם מלטפים אותו מהקודקוד עד לקצוות, מרגישים מיד איך אוזנ5 הוא מקום שלא נורא להיות בו, ואיך מנש הסמב"צ ודוברמן מפקד המוצב ואשכנזי הטבח של הלא-זוגיים הם בעצם לא היצורים השנואים בעולם. סיפור לתחילת שבוע. להדפיס, לניילן ולשים בתרמיל
אני שואל את האשה אם הגיעה במקרה אל מתחת לארבע השמיכות שלי, הדקה, הבינונית, הפרחונית ושמיכת הפוך, והאשה אומרת שלאור מזג האוויר הסוער שירד על המדינה בכלל ועל ההר שבו נמצא מוצב אוזנ5, המוצב שלנו, יש לנסח את השאלה מחדש. לא לשאול איך הגיעה, אלא: מה עושים עכשיו?
אני מסתכל על השיער שלה והוא נראה לי כמו שיער שאם מלטפים אותו מהקודקוד עד לקצוות, מרגישים מיד איך אוזנ5 הוא מקום שלא נורא להיות בו, ואיך מנש הסמב"צ ודוברמן מפקד המוצב ואשכנזי הטבח של השבועות הלא-זוגיים הם בעצם לא היצורים השנואים בעולם.
אני חושב על מנש הסמב”צ, שמטעמי חיסכון הוא גם רס"ר המשמעת וגם הספר הפלוגתי, ובאותו הזמן מסתכל על השיער שלה. אני ממשיך לחשוב על מנש ולהסתכל על השיער שלה, איך הוא מתפזר יפה על הסדין עם הפסים הירוקים העדינים שקניתי במשכורת הצבאית הראשונה שלי... אני מדמיין את מנש פוגש אותי ברחבת המסדרים.
בדימיון, השיער שלי פרוע, החולצה מחוץ למכנסיים, והנעליים לא מצוחצחות. מנש ניגש ואומר לי, "בוקר טוב! מה שלומך? אתה נראה קצת עייף. למה שלא תחזור לישון? אני כבר אסדר בעצמי את כל האבנים האלה בשורות... אתה תלך לישון, ותישן טוב, אתה שומע?" הוא פונה ללכת, אבל אז עוצר ומצביע על הנעליים. "איפה קיבלת את הנעליים האלה? נעליים צבאיות עם שפיץ לבן, זה גאוני. והן משלימות את המראה הביטניקי הזה שתפסת היום. מאוד מוצלח!"
"אתה בטוח, מנש?"
"תלך, תלך, למה אתה מחכה?"
"אבל יש את כל האבנים האלה, ואתה תמיד תופס אותי לסדר אותן... וגם החולצה..."
"על מה לעזאזל אנחנו מתווכחים? שכחת מי מחכה לך עכשיו מתחת לשמיכות? אתה מבזבז את הזמן של הצבא".
"אתה צודק, מנש! תודה מנש! בוקר טוב מנש! אתה הסמב”צ רס"ר הכי מתוק בצבא! אני אוהב אותך! בחיי! תתקשר אלי בסופשבוע כשאני אהיה בבית, בסדר? אתה הכי מתוק!"
"היא מחכה לך. תלך! האשה מתחת לשמיכות..."
האשה מתחת לשמיכות. כל-כך קרובה אלי. אני רוצה להיות בטוח שהבנתי טוב - העניין עם השאלה הנכונה והשאלה הלא-נכונה, ולכן אני מבקש ממנה שתחזור על מה שאמרה, והיא חוזרת. "איך הגעתי לכאן זאת לא השאלה", היא אומרת בפעם השנייה ומתפיחה את ערימת השמיכות, "השאלה היא מה עושים עכשיו?"
אני מסתכל לה לתוך העיניים, וגם בהן אוזנ5, הקפוא מרבית ימי השנה, הוא מקום שטוב לחיות בו. בעיניים שלה, מנש הסמב”צ הוא בסך הכל שמשון מנשה מאופקים הרחוקה, דוברמן הוא רק יעקב הוברמן מקיבוץ דגניה, ואשכנזי הטבח הוא אלי אשכנזי מטבריה, לא יותר. אנשים נחמדים. האוכל של אשכנזי נדמה פתאום טעים יותר ממה שזכרתי.
"אשכנזי, כמה סוכר שמת לי בקפה?"
"אחד וחצי, כמו שאתה אוהב".
"אין כמוך, אשכנזי!"
"ויש גם הפתעה".
"באמת?"
"זה אפילו לא היומולדת שלי"
"עוגת יומולדת. אני בעצמי הכנתי. אני מקווה שאתה אוהב טורט תפוחי עץ. יש פה ארבע שכבות, והקינמון נכנס רק למעלה ככה שאפשר להוריד, אם לא אוהבים. המתכון הזה זכה בתחרות המטבח הצה"לי ומיד לקחו שלוש פרוסות בשביל לשכת הרמטכ"ל".
"תודה, אשכנזי! תודה רבה! זה אפילו לא היומולדת שלי".
"אתה יכול לקחת את העוגה לחדר שלך. היא מחכה לך שם, לא?"
"כן, היא מחכה".
האשה מתחת לשמיכות. היא זזה בנוחות על המיטה. "אז מה לדעתך עושים עכשיו?" היא שואלת שוב.
אני מרגיש איך הרגליים של האשה נוגעות ברגליים שלי. האשה מתחת לשמיכות מרימה מעט את השמיכות, ושנינו מציצים אל תוך החושך תחתיהן. זה חושך צבאי, מוחלט, ואי אפשר לראות כלום. אני מדליק פנס, רק כדי להיות בטוח שזוהי חשיכה. שאף אחד אחר לא יכול לראות חוץ ממני.
" אף פעם עוד לא נחתה לי אשה כמוך במיטה", אני אומר לה, "ועוד עם כל החלקים. ולא חשבתי שזה יקרה לי בצבא, זאת אומרת, כן חשבתי, אבל כמו שכולם חושבים, בשמירות, במקלחות, בתרגילים בשטח... לא יותר מזה, לא באמת האמנתי, את מבינה?"
האשה מתחת לשמיכות מהנהנת. היא מניחה את כף היד שלה על החזה שלי, ואני מרגיש איך החזה שלי הופך לשדה עם הרבה מוקשים קטנים, שכל אחד מהם מתפוצץ לו בזמן אחר, וביחד המוקשים כולם מתפוצצים עוד ועוד, הרבה מאוד מוקשים בסך-הכל, על החזה שלי. דוברמן נכנס לי לתוך המחשבות. הוא אומר:
"סמל ראשון, צביקה, זאת התודה שלנו על מה שעשית. השמירות, המטבחים, עבודות המע"ץ, התורנויות, הקפצות כיתת הכוננות באמצע הלילה, משמרות ההאזנה הכפולות. תאמין לי שאם שוקלים את כל מה שעשית בשבילנו, זאת רק מקדמה ועוד צנועה ביותר".
"היא?" אני מצביע על האשה, בדמיון.
"מה אתה אומר עליה? הכי טובה שמצאנו, בשבילך".
"אין לי מלים".
"אתה לא צריך, זה בסדר. זאת התשובה שלנו לחיילוּת טובה. תמשיך להיות חייל למופת, נמשיך לצ'פר אותך! ברור?"
"ברור המפקד!"
"דוברמן, בשבילך".
"הוברמן", אני מתקן אותו.
"הוברמן".
היא מסובבת את האצבע שלה בתוך הטבור שלי
האשה מחליקה את היד שלה עד לבטן התחתונה שלי, ושדה חדש של מוקשים, גדולים יותר, טעונים יותר, מתגלה פתאום. היא מסובבת את האצבע שלה בתוך הטבור שלי, ואני מרגיש איך עוד מעט יהיה כאן פיצוץ גדול.
האשה מצמידה את כף היד שלה לבטן שלי. היד שלה חמה, ואני מרגיש את חום היד שלה על הבטן אבל לא רק על הבטן, גם בפנים, ובידיים, וברגליים, אפילו בגב, בכל מקום אני מרגיש את החום שלה.
האשה מתחת השמיכות מסתובבת על הצד, מפנה את גבה אלי. היא מצמידה אותי אליה, ומדגימה לי תנועה של ליטוף לאורך קו המותן שלה. עכשיו היא מבקשת שאלטף אותה.
אני מלטף אותה. אני מלטף את האשה מתחת לארבע השמיכות, הדקה, הבינונית, הפרחונית והפוך. האשה שמתחת לשמיכות מסתובבת בחזרה אלי ותופסת את הפנים שלי בין שתי ידיה. אני מרגיש איך הפנים שלי בוערים.
האשה עם כל החלקים מחבקת אותי אליה בכוח ומתחילה להתנועע מתחת לשמיכות. היא מתנועעת ומחזיקה אותי צמוד אליה.
אני מרגיש איך העולם שלי משתנה. הופך קשה יותר. האשה נאנחת בקול, ועוד רגע והיא נכנסת מתחתיי.
האשה מתחת לשמיכות נאנחת בקול, ואני נאנח איתה. אני רוצה להגיד לה שיש לה את הפנים הכי יפים ואת השיער הכי יפה, ושבכלל היא האשה הכי יפה מתחת לשמיכות ובכלל. אני אוסף את המלים כדי לומר לה את כל מה שאני רוצה לומר, אבל שומע איך במקום המלים עולים רעשים, של בעיטה בדלת, של צעדים כבדים, של צעקות: " איפה אתה?"
זה הרצל, הסמל תורן.
"מה יש?"
" אתה באיחור של 20 דקות לשמירה. דני העצבני מחכה לך שם. תנחומיי".
"אתה צוחק!"
הרצל מושך מעלי את ארבע השמיכות וחושף אותי, עירום כמו שאני. " קדימה, תתלבש! תזוז!"
דני באמת מחכה לי שם, והוא נראה עצבני
אני לובש מהר את המדים, את החולצה משאיר בחוץ, ורץ לש.ג.. הרצל לא שיקר. דני באמת מחכה לי שם, והוא נראה עצבני יותר ממה שהוא עצבני בדרך כלל. הוא עומד בשער של המוצב עם הרובה, ומכוון אותו ישר אלי. "מי אתה חושב שאתה?" הוא אומר בקול יבש, נמוך.
"היתה אצלי האשה הזאת במיטה, עם כל החלקים", אני אומר לו ומשתדל לא לבלוע יותר מדי מלים, כדי שלא יירה בי מכעס. "הם כולם שלחו אותי לחדר כדי להיות איתה... לא רצו שאחמיץ דבר כזה..." אני מפרק את הרובה על רצפת הש.ג. ומאט את קצב הדיבור כדי להרוויח זמן, "הנה, תראה, עכשיו אני מניח את הנוקר, עכשיו אני מוציא את המכלול ושם אותו פה לפניך, עכשיו הפין שבת, עכשיו השושנה... " אני מזיע. אני מתנשם. אני מתחנן שיביט במה שאני עושה.
זה מצליח. הוא מסתכל על הרובה המפורק לחלקים על הרצפה, ומסתכל עלי. עוד רגע והוא מוריד את העין מהכוונת ומסלק את קנה הרובה מהפרצוף שלי. המבט שלו חזק. אני רואה איך המחשבות שלו משתנות במהירות. הופכות משנאה מטורפת לסקרנות שאין לה סוף. הוא לוקח את הכסא של השומר ומתיישב גבוה, בזמן שאני מתחתיו על הרצפה, ליד החלקים הפזורים של הרובה.
"מה זה, המצאת סיפור?" הוא אומר.
אני מסדר את החלקים מחדש, הפעם, רגוע יותר. אני מניח אותם במרווחים הנכונים, מדייק במיקום כל אחד ואחד מהם.
" אם היית רואה אותה!" אני אומר לו.
"אתה לא עובד עלי?" הוא שואל בלי להזיז את העיניים שלו מהתצוגה.
"נשבע לך", אני אומר. "אשה שלמה, כמו שאשה צריכה להיות".
" בן-זונה", הוא אומר, "אני רוצה לשמוע".
אני מחייך אליו.
"במלים ברורות ויותר לאט", הוא אומר.
הוא נשען על מסעד הכסא, הרובה על הברכיים, האפוד זרוק מתחת לרגליים שלו.
"היא היתה שם מתחת לשמיכות שלי..." אני מתחיל לספר.
שנינו מסתכלים על החלקים שמסודרים תחתינו על הרצפה. אנחנו מודים לאלוהים, ביחד ולחוד, על שהפך את יום השישי הזה לאחד שלא שומעים עליו, גם לא באוזנ5 שבו שומעים הכל, ודני טופח לי על הכתף כאילו הייתי אחיו הקטן, בזמן שאני מתאר לו אותה בפירוט. הוא לא זקוק להרבה כדי להתחיל לראות אותה בעצמו.
הוא מתחיל לראות אותה בעצמו.
הוא רואה אותה בעצמו.
"אלוהים", הוא אומר. "אלוהים".
החיים שלנו הופכים בן רגע לפשוטים יותר.
משם כבר יותר קל יותר להביט קדימה.
לפנייה לכתב/ת 
