שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מה יצא לנו מהנחיתה על הירח?
    לרגל 40 שנה לנחיתה הראשונה של אדם על הירח, עורך יגאל פת-אל את מאזן הכדאיות: האם הצעד הקטן של ניל ארמסטרונג אכן היה צעד גדול לאנושות? התשובה, מסתבר, נמצאת בקשר שבין מסעות לחלל לבין טלפונים סלולריים וטיטולים

    היום (ב'), בדיוק לפני 40 שנה, הגיע האדם למרחק הגדול ביותר מביתו – הוא הציב את רגלו על הירח מרחק 380 אלף קילומטרים מכדור הארץ. אירוע זה מצוין בכל העולם וגם בישראל, בכנס מיוחד של מכון פישר והאגודה הישראלית לאסטרונומיה.

     

    40 שנה לאדם הראשון על הירח - סיקור מיוחד ב-ynet

     

    מאז נחתו החלליות מסדרת אפולו על הירח, לא שחזר האדם את ההישג הכביר. אמנם, חלליות מעשה ידי האדם הרחיקו עד שבתאי, המרוחק מאתנו פי כמה אלפים יותר מאשר הירח ואחת מהן אף נחתה על ירחו טיטן, אך כל אלה היו חלליות לא מאוישות. מאז הסתיים מבצע אפולו, לא הרחיק האדם יותר מכמה מאות קילומטרים מפני האדמה. האם אכן היה ההישג של הנחיתה על הירח כה כביר ומה הוא נתן לנו?

     

    כדי לענות על השאלה הזו, אנו נדרשים לחזור לשנות ה-60 של המאה ה-20, עת הכריז הנשיא קנדי, סמוך לתחילת כהונתו, שעד סוף העשור האדם יגיע לירח. כיום, כאשר מעבורת החלל ובה אסטרונאוטים חולפת תדיר מעל ראשינו, כאשר רכבי שטח רובוטיים מפזזים על פני המאדים כמעשה שגרה ושלוחים לנו תמונות מרהיבות, ההישג של נחיתה על הירח המרוחק מאתנו "רק" 400 אלף קילומטרים (בהשוואה למרחק של כ-100 מיליון קילומטרים של המאדים מאתנו) נראה לנו מובן מאליו. אולם, יש לזכור את התקופה והזמן שבה התחייב קנדי על נחיתה על הירח.

     

    בשלהי שנות ה-50, האדם היחיד שטייל בחלל היה פלאש גורדון, יציר חוברות הקומיקס. מסע מחוץ לאטמוספרה, שלא לדבר על מסע לירח, היה בבחינת מדע בדיוני. ברית המועצות, שהייתה בשיאו של מרוץ חימוש ויוקרה מול האמריקנים, הדהימה את העולם כאשר הכריזה ב-12 באפריל 1961 כי קוסמונאוט סובייטי הראשון, יורי גגארין, יצא אל החלל – ושב בשלום.

     

    לינדון ג'ונסון, סגנו של הנשיא קנדי, טבע אז את הסיסמא – "ידוע לכל העולם שראשון בחלל פירושו להיות ראשון בכל. נקודה. שני בחלל פירושו שני בכל דבר". מכאן, הדרך להעברת המלחמה הקרה ומרוץ החימוש לחלל הייתה קצרה ומיד לאחר שובו בשלום של יורי גגארין, השיג קנדי את אישורו של הקונגרס להנחית אדם על הירח.

     

    במבט לאחור, זו הייתה התוכנית היומרנית והשאפתנית ביותר בתולדות האנושות – להתחייב על מועד שבו ינחת אדם על הירח - כאשר בפועל הסתכם ניסיון מבצעי החלל בשיגור אסטרונאוט לגובה כמה מאות קילומטרים בלבד. ייתכן ולולא נרצח קנדי לא היו האמריקנים משקיעים את מלוא מרצם ואונם בהגשמת חזונו של הנשיא הנרצח, הגשמת חזון שמשמעותה הייתה לצאת מהטראומה הלאומית של רצח קנדי.

     

    אולם קנדי נרצח ובאחד מהמבצעים הטכנולוגיים הכבירים ביותר בתולדות האנושות – ויש האומרים הכביר מכולם – עברה התוכנית תוך כמה שנים את כל השלבים: תכנון, ניסויים ובסופם נחיתה מוצלחת של אפולו 11 על הירח ב-20 ביולי 1969. כל דיון בנחיתה הראשונה על הירח חייב לצאת מתוך נקודת ההנחה שלנחיתה היו מטרות פוליטיות, לא פחות מאשר מדעיות.

     

    על שתי עובדות אי אפשר להתווכח – מאז לא הרחיק האדם יותר מאשר לגרד את שולי החלל ועובדה שנייה היא ששום נשיא אמריקני לא יהין, במצב הכלכלי הנוכחי, להשקיע עשרות מיליארדי דולרים בתוכנית שאפתנית שמועד הגשמתה הוא מעבר לשנות הקדנציה שלו, שאת פרותיה עלול, חלילה וחס, לקצור נשיא אחר. מבחינה זו אפשר להתייחס להתחייבות של הנשיא בוש לחזור אל הירח בהשקעה של עשרות מיליארדים לפחות בספקנות רבה. אולי כאשר מדד הנסדא"ק יחזור ויעלה אל מעבר ל-2500 הנקודות...

     

    צילום: נאס

     

    אז מה יצא לנו מזה?

    מעבר להישג האנושי המדהים שבו נחתו נציגי האנושות על הירח, נשאלת השאלה האם ההשקעה הכבירה הניבה הישגים נוספים? יש לבחון את הסוגיה בכמה מישורים:

     

    המישור המדעי: באופן רשמי, זו הייתה מטרת המבצע – להנחית אדם על הירח, להחזיר משם דגימות קרקע ומהן ללמוד על הרכב הירח, מוצאו וכדומה.

     

    מבחינה זו מביטה הקהילה המדעית על ההישג ברגשות מעורבים: אכן, דגימות קרקע של פני הירח הוחזרו אל כדור הארץ ולמדנו רבות על הרכב פני הקרקע שלו. מכשירים הוצבו על הירח נתנו לנו מידע רב על תכונותיו הסיסמיות, השדה המגנטי שלו, הטמפרטורות שעל פניו ועוד מידע רב. אנו יודעים כיום כי הרכב הירח שונה מזה של כדור הארץ, למעשה צפיפות הירח מזכירה יותר את צפיפות המעטפת החיצונית של כדור הארץ, פניו עתיקות יותר ואנו יודעים שהירח הוא עולם מת מבחינה גיאולוגית, מחוסר אטמוספרה ואין מים נוזלים על פניו.

     

    מאידך, דגימות קרקע אפשר היה לכאורה להביא לכדור הארץ גם על ידי רכבים לא מאוישים אם כי בטכנולוגיה של שנות ה-60 היה חסר ידע רב בכל הקשור לתחום המחשוב והרובוטיקה החיוניים למשימות מעין אלה. מעניין הוא שלמרות ההישג של נחיתה על ירח והחזרת דוגמאות של אבנים מפניו, עדיין הירח הוא מבחינת אניגמה בכמה תחומים. למשל, עד היום אנו לא בטוחים כיצד הוא נוצר.

     

    קיימות ארבע תיאוריות – האחת לפיה הירח וכדור הארץ נוצרו יחדיו בעת שנוצרה מערכת השמש, השניה לפיה הירח נקרע מכדור הארץ במהלך היווצרותו של האחרון והשלישית לפיה הירח נלכד על ידי כדור הארץ בעת שהלה שוטט חופשי ומאושר במרחבי מערכת השמש והתקרב אלינו.

     

    אולם ממצאי אפולו ומשימות החלל לירח אחריה דווקא תומכות בהשערה רביעית, לפיה הירח נוצר כתוצאה מהתנגשות של גוף בגודל כוכב הלכת מאדים בכדור הארץ, התנגשות שכתוצעה ממנה הועף חומר מהשכבות החיצוניות של כדור הארץ, חומר שהתגבש לאחר ההתנגשות חזרה וממנו נוצר הירח.

     

    אמנם, למדנו הרבה ממשימת אפולו, אולם המסה הקריטית של הידע התווספה הודות למשימות חלל לא מאוישות, בשנים שלאחר אפולו. דוגמה מצוינת ליעילותה המדעית של משימה בלתי מאוישת היא גילויו של קרח מים על פני הירח.

     

    בתום מבצעי אפולו היה ברור שבהיעדר אטמוספרה סביב הירח לא יתכן קיומם של מים על פני הירח. לכן הופתע העולם המדעי כאשר התגלה קרח מים באחד

    המכתשים המוצלים של הירח, סמוך לקוטבו הדרומי, בידי המקפת האמריקנית קלמנטיין במחצית שנות ה-90. אגב – קלמנטיין הייתה מקפת השייכת למשרד ההגנה האמריקני וככזו רוב משימותיה חסויות, מה שמלמד אותנו על חשיבותו הרבה של הירח מבחינה אסטרטגית.

      

    המישור המדיני: גם כאן, חשוב לזכור את הקשר של משימת אפולו למצב הגיאו-פוליטי באותה התקופה. הימים היו ימי המלחמה הקרה, שבה אנשים תרגלו ירידה למקלט אטומי כדבר שבשגרה. בעת נחיתת אפולו 11 על הירח העמיק הצבא האמריקני את הסתבכותו בווייטנאם ואמריקה עוד טרם התאוששה מרצח מרטין לותר קינג, ממהומות השחורים ומהפגנות שפשטו בכל רחבי המדינה. הצבא הרוסי פלש לצ'כיה ומהומות שהונהגו על ידי אנרכיסטים דוגמת דני האדום התחוללו ברחבי צרפת.

     

    ככלל, שנת 1968 הייתה שנה רעה מאוד בכל הקשור למצב הגיאו-פוליטי, אם כי אנו מעדיפים לזכור משנה זו ומהשנה אחריה את הביטלס, את וודסטוק ואת התמימות של ילדי הפרחים. אמרתו של ג'ונסון שאותה ציטטתי קודם לכן, ממחישה יותר מכל את המניע העיקרי מאחורי המרוץ לחלל בכלל ומשימת אפולו בפרט; המרוץ לחלל היה רק זירת קרב נוספת במלחמה הקרה ולדעת האמריקנים, וכנראה גם הרוסים, זו הייתה הזירה העיקרית שבה ייקבע מי המעצמה המובילה בעולם.

     

    מרוץ זה החל בשלהי שנת 1944 כאשר האמריקנים והבריטים מצד אחד והרוסים מצד שני צדו את מהנדסי הטילים הגרמניים וכאן חייבת האמת להיאמר – לולא פון בראון, מדען הטילים הנאצי (הוא הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל תואר קצונה של כבוד), שנלכד על ידי האמריקנים, ספק אם הם היו מגיעים לירח במהירות שבה הגיעו.

     

    לכן, יש אלה הרואים בעצם העברת הזירה העיקרית לחלל מעין שסתום ששחרר הרבה לחץ שלולא הועבר למרוץ לחלל מי יודע לאילו כיוונים היה מתועל. שיאו של הלחץ היה בעת משבר הטילים בקובה, בשנת 1962, שהמחיש עד מאוד את החשיבות האסטרטגית של הטילים הבליסטיים, נגזרת ישירה של חקר החלל. קיצה של מלחמת הכוכבים הגיע רק בשלהי המלחמה הקרה ותחילתו בחיבור בין החלליות סויוז 19 ואפולו 18 בשנת 1975 ושיאו בשיתוף הפעולה הרב-מעצמתי בתחנת החלל הבינלאומית.

     

    המישור הטכנולוגי: לדעת רבים כאן טמונה עיקר התרומה של נחיתת אפולו על הירח. כאמור, עד ראשית שנות ה-60 הסתכמו מבצעי החלל בשיגור לוויינים פרימיטיביים ובשיגור אסטרונאוטים וקוסמונאוטים לטיסות חלל שארכו כמה הקפות לכל היותר או הליכה בחלל. איש לא תיאר לעצמו שאכן כף רגלו של האדם תדרוך על אדמת הירח לא כל שכן נחיתת מכונות מעשי ידי אדם על כוכבי לכת מרוחקים.

     

    המרוץ לכיבוש הירח (שספק אם לרוסים אכן הייתה הטכנולוגיה להשתתף בו ברצינות) נתן דחיפה אדירה לחקר החלל ולפיתוח הטכנולוגיות המגזרות ממנו. כיום, 40 שנים לאחר אפולו 11, גשושיות מעשי ידי אדם חדרו לאטמוספרה של צדק, נחתו על טיטן, ירחו של שבתאי, נחתו על אסטרואיד, דגמו אבק מזנבו של שביט והשיבוהו לכדור הארץ וחללית המצויה בדרכה אל כוכב שביט תנחת עליו בשנת 2014. טלסקופ החלל של האבל מביא את היקום לביתו של כל אחד מאתנו וחלליות הגיעו לכל כוכבי הלכת במערכת השמש וארבע מהן (שתיים מסדרת פיוניר ושתיים מסדרת וויג'ר) אף עושות את דרכן אל מחוץ לה.

     

    אין ספק שנחיתת האדם על הירח הייתה הזרז להישגים אלה. מאידך, אנו חייבים לזכור כי כבר במקביל לתכנון שיגור אדם לירח, שיגרו הן הסובייטים והן האמריקנים חלליות לכיוון מאדים ונוגה עוד בתחילת שנות ה-60, שהסתיימו בנחיתת גשושית רוסית מדגם ונרה (ונרה 7) על פני הקרקע הלוהטות של נוגה בסוף שנת 1970 ומעבר קרוב של חללית אמריקנית (מרינר 4) סמוך למאדים בשנת 1964. ייתכן ושיגורים אלו היו נגזרות של המרוץ לירח אך אין ספק שהמרוץ לחלל בכלל והמרוץ לכיבוש הירח בפרט הוא שהביא להאצת פיתוח תוכניות החלל.

     

    התרומה היא בתחום הטכנולוגי והנהנים ממנה הם כולנו. כיום אין לך תחום שאינו תלוי בלוויינות – החל משיחות הטלפון הסלולריים, עבור בטלוויזיה ובלווייני ה-GPS שרישומם וחשיבותם עולה מיום ליום, וכלה בלווייני מחקר באינספור תחומים – החל מסקרים גיאולוגיים ומטאורולוגיים ועד לחקלאות נתמכת לוויינים – כל אלה הם פועל יוצא של חקר החלל שהואץ בזכות המרוץ אל הירח.

     

    זה לא מתחיל ונגמר בלוויינים. חקר החלל אחראי למזעור של מעגלים חשמליים, שהיה הכרחי בשל המגבלות הפיזיות של גודל מטענים ששולחו לחלל, ואפילו לטיטולים (מישהו חשב פעם איך הסתדרו הקוסמונאוטים או האסטרונאוטים הראשונים בחלל, כמה ימים ללא שירותים צמודים?...). המסעות לחלל הולידו אין ספור טכנולוגיות הקשורות בניסויים בתנאי מיקרו כבידה שבוצעו בחלל והמצאות טכנולוגיות רבות הקשורות לטכנולוגיה הדרושה למבצעי חלל, כולל פיתוח כלי טיס מתקדמים וטכניקות רדאר, שלא לדבר על טכנולוגיות שונות ומשונות המשמשות ליישומים צבאיים.

     

    אולם, אין ספק שהתרומה הגדולה ביותר של נחיתת האדם על הירח הייתה לסיפוק הסקרנות האנושית. אותה תכונה המבדילה אותנו משאר בעלי החיים. אותו יצר שבזכותו האדם הגשים את חלומו של דדלוס והמריא אל השחקים, צלל אל מעמקי האוקיינוס, טיפס על הפסגות הגבוהות ביותר וחרף נפשו להגיע אל הקטבים.

     

    אין ויכוח שבעקבות ההישג הגדול של מבצע אפולו חלה עליה אדירה בלימודי המדעים בארה"ב בפרט ובעולם בכלל. אמנם, רבים מבוגרי מגמות הפיסיקה פנו אל תחום חקר החלל אך רבים מהם הגשימו את עצמם בתחומים קרובים כגון תקשורת, מוליכים, אופטיקה ופיסיקה רפואית.

     

    זהו קרוב לוודאי ההישג הגדול ביותר של נחיתת האדם על הירח, שכיום משתווים לו הצילומים המרהיבים של טלסקופ החלל: סיפוק יצר הסקרנות האנושית והגירוי האדיר בנושא החלל והמדע שהביא את החלל אל התודעה האנושית הקולקטיבית וכתוצאה ממנו אנו זוכים לכל ההישגים הטכנולוגיים המרשימים שחדרו אל חיי היום יום שלנו, הישגים שגם בימים אחרי נחיתת האדם הראשון על הירח, לא עלו בדמיונם של מחברי המדע הבדיוני הנועזים ביותר.

      

    ד"ר יגאל פת-אל, קוסמוס טלסקופים, יו"ר האגודה הישראלית לאסטרונומיה, מנהל מצפה הכוכבים בגבעתיים ומנהל פורום אסטרונומיה ב-ynet .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארז ארליכמן
    יגאל פת-אל - קוסמוס טלסקופים
     האגדוה הישראלית לאסטרונומיה
    קוסמוס
    מומלצים