באופרה בפארק הבנתי לפתע איך מרגישה אשה
מלכוד: אמרת לא, אתה הופך מבחינתה לאדם חשוך, שונא תרבות שהיא ממש לא רוצה כאבא לילדיה. אמרת כן, אתה תקוע על כר דשא כשמסביבך 30,000 איש ועם משחקים בטלפון הנייד שלעולם לא חשבת שתזדקק להם. עולמות מתנגשים
בכל מפגש בין שני עולמות תמיד יש חריקות וחיכוכים, השאלה היא רק מה עושים איתם ואיך מתגברים עליהם. זה קרה לי עם החמודה ביום חמישי באופרה בפארק.
"תגיד חמוד, אני נורא רוצה ללכת לאופרה בפארק, בא לך לבוא איתי?" קולה נשמע מהצד השני של הקו.
שתיקה. אני נזכר במערכון האגדי של לול "במקום משחק הכדורגל, נשדר את האופרה לה-מרמור", שאחריו שובר אורי זוהר את הטלויזיה בסלון מרוב תסכול.
"בטח, בכיף", אני עונה לה.
מלכוד: אמרת לא, אתה הופך מבחינתה לאדם חשוך, שונא תרבות שהיא ממש לא רוצה כאבא לילדיה. אמרת כן, אתה תקוע על כר דשא כשמסביבך 30,000 איש ומשחקים בנייד שלעולם לא חשבת שתזדקק להם.
בית האופרה לה סקאלה בחר לבצע דווקא את הרקוויאם המפורסם של ורדי לכבוד חגיגות 100 שנה לעיר תל אביב. אולי זה בגלל הפצצה האירנית שמתוכננת ליפול עלינו בקרוב, אחרת אי אפשר להסביר את המפגש המוזר הזה בין חגיגות לתפילת אשכבה. את האירוע פתח רון חולדאי בנאום קצר שנמשך בלי סוף, ובזמן שהוא חפר וחפר חשבתי על 3.4 דוחות בממוצע שניתנו השנה לכל אחד בקהל ושעזרו לממן את האירוע. אבל אנחנו פה בשביל לחגוג ולא להיתפס לקטנות.
האופרה החלה.
כל עירקי שגר ברמת גן יודע שיש יומיים בשנה שהוא צריך להגיף היטב את החלונות בבית: ל"ג בעומר והאופרה בפארק הירקון. בזמן שהמצו-סופרן הראתה לכולם את היכולות הווקאליות שלה, חשבתי על אדון וגברת סאלח שיושבים עכשיו בסלון ביתם בר"ג ומסננים משהו כמו "יחרביתם האשכנזים האלה עם התחביבים המוזרים שלהם".
עשיתי פרצוף מתעניין והנהנתי קלות
החמודה היתה מרותקת. "אתה רואה, זאת מימין היא מצו-סופרן וזאת באמצע היא סופרן וההוא שלידה הוא טנור, וביחד הם מבצעים את החלק הראשון שקשור ל......" הסבירה באריכות. פתאום הבנתי איך מרגישה אשה שמסבירים לה על נבדל ועל ארבע-ארבע-שתיים. עשיתי פרצוף מתעניין והנהנתי קלות.
לפתע נשמע קול בס גברי מאחור שצעק בעברית "למה מי מת? אתה תגיד לי איפה לשבת?"
"יאללה נראה אותך גבר יורד משם", ענה לו הטנור הישראלי.
ההתרחשות בקצה השני של הגבעה גנבה את כל תשומת הלב מהאיטלקים. העניינים יצאו משליטתו של ורדי. שוב עשינו פדיחות לדניאל ברנבוים.
"זה מקום של אבא'שך?"
"לך תזדיין, יא מניאק".
"שששש...תהיו בשקט", השתתף הקהל בתפקיד המקהלה.
"אוי, זה נורא מביך", אמרה החמודה.
בינתיים הוצאתי גרעינים שחורים כי זה התחיל להיות מעניין. אולי באמת מישהו ימות הערב.
"תעוף יא זבל..."
"חכה בסוף..."
מי צריך את לה סקאלה שיש לנו אופרה ישראלית כחול לבן.
לבסוף השתרר שקט וחזרנו לאופרה המקורית, "למות בפארק", בליווי תרגום סימולטני שרץ על מסכי ענק, והנה התקציר למי שהפסיד:
"אלוהים היקר, שים קץ לחיי, אני לא יכול יותר, אני הולך למות, הגורל התאכזר אליי, למה זה מגיע לי וכן הלאה וכן הלאה". המילים האלה דוקא הזכירו לי את בית אמא, ופתאום מצאתי את עצמי מתעניין במה שקורה על הבמה.
"אתה סובל, אה", פנתה אליי החמודה.
"לא, זה דווקא התחיל להיות מעניין".
"תודה שבאת איתי בכל זאת", הדביקה לי נשיקה.
זה היה שווה את הכל. הצצתי בשעון בנונשלנטיות. נותרו לי עוד... אלוהים ישמור... 30 דקות עד ההפסקה.
אינטרמצו.
לידינו התארגנו זוג לתזוזה. "אתם הולכים?" שאלתי בקנאה.
"כן, אנחנו ממש מוכרחים להשכיב את הילדים לישון". שימוש ציני בילדים.
המקום נראה כמו שדה קרב
הבטתי מסביב. המקום נראה כמו שדה קרב. אלפי גברים תשושים מיום עבודה ישנו על שמיכות, כשמסביבם פזורות שאריות אוכל, וחיכו שכל זה ייגמר ויהיה אפשר ללכת לישון בבית כמו בני-אדם.
"אבא, מתי הולכים?" העיר ילד אחד את אבא שלו
.
"כשזה ייגמר, עוד מעט חמוד".
"אבל למה אי אפשר ללכת עכשיו?" התעקש הילד.
"כי זה בחינם! וחוץ מזה זה תרבות, זה חשוב לך, כדאי שתקשיב".
"אז למה אתה לא מקשיב?"
"כי אני כבר גדול, אני עברתי את זה"
תפילת האשכבה הסתיימה, וכמו במעבר חד מיום הזיכרון ליום העצמאות התחילה מוזיקה שמחה וזיקוקי דינור הציפו את השמיים. למחרת שמעתי שהאיטלקים נפגעו מזה עמוקות. עיריית תל אביב, לעומת זאת, השיבה שזו מסורת, ומסורת לא שוברים. מה שהעירייה לא הבינה זה שכדי לגרום לשני עולמות לחיות בשלום, בין אם זה מזרח ומערב או אני והחמודה, צריך קצת לצאת מתוך עצמך ולראות לפעמים גם את הצד השני.
אבל זו כבר אופרה אחרת.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
