"אני רוצה אותך, פיה", העזתי לבסוף לומר לה

"ואם הייתי אומרת לך שבכל יום אקח את הגשמת משאלותיך ואקרב אותן אליך במחצית הדרך לקראתך, כך שבכל בוקר כשתתעורר תתבונן קדימה ותראה שהן התקרבו אליך מאוד, האם תיתן לתקוותיך חיים שוב, גם אם תדע שהן תמיד רק יעשו את מחצית הדרך אליך, ולעולם לא יגיעו באמת?"

עיניה הענקיות של הפיה הגבוהה ננעצו בי בשובבות כששילחה בי את שאלת הבוקר שלה, גורמת לי בכל פעם לחשוב שמעולם לא ישנה בלילות, מפני שהיתה עסוקה מדי בלחשוב כיצד לאתגר אותי.

"אני חושב שאם בכל בוקר כל מה שלבי חפץ בו היה עושה דרכו אלי במחצית הדרך שוב ושוב ושוב, ללא קשר לתקוותי הייתי חש שהמשאלות שלי בעצם מקוות לי בכל הזמן הזה הרבה יותר משאני מקווה להן", השבתי.

עיניה הצטמצמו כשניסתה להבין את תשובתי, וכשהבינה - הביטה בי בכעס מדומה ואמרה: "אתה תמיד עושה את זה!".

חייכתי ועצמתי עיניי, מנסה לשכנע את עצמי שאין זה עדיין הזמן לקום וכי ציוץ הציפורים קיים רק בראשי. "קום כבר, לפעמים אני מרגישה שאילולא אני לא היית מנצל עשירית מתקופת חייך עד היום", אמרה והחלה למשוך בידי. "יש לנו כל כך הרבה מה לעשות היום, קום!".

וכמו בכל בוקר קמתי, התבוננתי בה, ערנית, שובבה ומלאת חוכמה ויופי, נמרצת כאילו היה זה היום הראשון שבו בורכה בכנפי הנפש. לא הכרתי אותה זמן רב, את הפיה, שכמו הזריחה יכולה להמם בכל פעם מחדש ביופיה ובשנינותה. נפגשנו כשדרכינו הצטלבו במקרה, או שלא במקרה, על ידי החיים, כששקר הפך להלצה, ומשם הרתיעה הטבעית שיש לפיות מאיתנו, בני האנוש, הפכה למין הרגשה של קירבה. בתוך שבועות מספר נכרכו נפשותינו זו בזו ולא יכולנו לחדול.

"אתה יודע שאני לא אוהבת נעיצת מבטים!"

"תפסיק להסתכל עלי ככה!" גערה בי, "אתה יודע שאני לא אוהבת נעיצת מבטים!". כל כך אהבתי את האמת שבה, אני חושב שבזמן ההוא עדיין לא הבנתי שאני מתאהב בה עד מעל הראש, חשבתי שסתם כיף לי לטייל איתה ולשמוע את תורת חייה, היתה מסוגלת לדבר ולדבר ללא הפסקה במשך שעות.

"אני צריכה ללכת כעת, לפעמים נדמה לי שאני הפיה היחידה בעולם הזה", אמרה, פורשת כנפיה ועפה הרחק ממני, כשאור אדום מלווה אותה.

פניתי לעוד יום של חיי אדם, חיים של עבודה ושמש, בניסיון לשפר את עצמי עוד, אך ורק כי זה היה תמיד הדחף הטבעי שלי. תמיד ידעתי שבבוא היום אמות, וביום הזה לא יהיה זה חשוב כמה השכלתי בחיי או כמה הצלחתי להספיק. גופי יידום בדיוק כמו זה של האחר שלא הזיז דבר מעולם. ולמרות זאת, חשתי תמיד צורך לעשות. אולי בגלל זה התאהבתי אז בפיה ההיא, כי ראיתי בה משהו זהה לזה שלי.

אינני מצליח לזכור את היום בו הבנתי שאני מאוהב בה לגמרי. מעולם לא חשתי דפיקות לב נמרצות או פרפרים בבטני כשראיתי אותה, אבל באחד הימים היא פשוט היתה במחשבותיי מהבוקר ועד הערב. כשהתבוננתי בה נמלא מבטי הערצה. אני חושב שלאחר חודשים ספורים כבר הבנתי שאותה אני רוצה.

"אני רוצה אותך, פיה", אמרתי לה, מבלי להתבונן אל תוך עיניה. חשתי שמבטה נפחד כששמעה את המילים האלה בוקעות מפי. התבוננתי בפניה וראיתי דמעה זולגת על לחיה. ואם אני גרמתי לפיה לבכות – אני בטח אדם רע.

"זה לא יכול להיות", אמרה, חוזרת על עצמה כמבולבלת, "אני אוהבת אותך יותר מדי, בן אנוש, זה לא יכול להיות..."

הבכי שלה היה חרישי, וללא דמעות. היא שתקה ואני התבוננתי בה, לא מבין מדוע היא בוכה כשאני אומר לה שארצה לתת לה אושר כל חייה.

באותו הלילה נתנה לי חיבוק ונשיקה בפעם הראשונה מאז נפגשנו, אבל לאחר מכן פרשה כנפיה ועפה ממני, משאירה אותי מאחור.

הימים שלאחר אותו לילה לא נתנו לי מנוחה, וגם הלילות היו חסרי שינה. רק עליה חשבתי. טיפש הייתי כשחשבתי שפיה נפלאה כמוה תסכים לבלות את שארית חייה עם אדם. בריחתה ממני כיבתה באותו הלילה כל ניצוץ של תקווה אליה וכיבתה גם את אמונתי באהבת אמת.

"אנא סלח לי, אסור היה לי להיכנס לעולמך מלכתחילה"

הסובבים אותי לא ידעו שאני מוטרד מעזיבת הקסום שביצורים. היא השאירה לי מכתב:

כבּה כל תקווה שיחד נצעד, כי הרי נגוזה כבר תקוותי להיקשר שוב בנפשך.

החל ממחר אלך בדרך חדשה, איעלם לך.

אנא סלח לי, אסור היה לי להיכנס לעולמך מלכתחילה.

מקווה שתבין ותסלח,

הפיה שלך"

שנים חלפו מאז היום ההוא, ואני עדיין לבדי, תוהה אם נשארתי לבד מפני שאני מחכה לה שתחזור. האם משהו בי מאמין שנפש כה נשגבת תוכל בבוא היום להיכרך בזו שלי, לתמיד? או שמא נותרתי לבדי מפני שלאחר שטעמתי מהיין המשובח ביותר, כל השאר נראה לי לפתע תפל?