דור רוקד ודור בא

בשקט-בשקט, ללא פרסום ויחסי ציבור, מתרחשת מדי שבת לפני הצהריים המסיבה הכי טובה בעיר. המקום: סינמטק תל-אביב. “המועדון של אידה", סרטן הדוקומנטרי של הבמאית דלית קימור והמפיקה יעל שביט, מוצג שם מזה כמה שבועות, והפך למה שכבר זכה לכינוי "מופע הקולנוע של רוקי" לבני גיל הזהב.

אל המועדון הממוקם בדרום תל אביב מגיעים הקשישים הכי צעירים בארץ, נחלקים לצמדים, ומשתתפים בתחרות שנתית של ריקודים סלוניים שמנחה מני פאר. המצלמה של קימור כמעט ואינה יוצאת מתחומי המועדון, המנוהל על ידי המטרונית הססגונית שבכותרת, ומתעדת את פרצי החיות והרגש שהופכים את השעות הספורות שהם מבלים במקום לחוויה קסומה של ממש.

"המועדון של אידה". מופע הקולנוע של רוקי לבני גיל הזהב

זה לא ש"המועדון של אידה" מתעלם ממה שקורה לגיבוריו מחוץ לאגדה שאותה הם חיים לרגע, ושבה הם הופכים לנסיכים ונסיכות. הנה אחת מתמודדת עם בתה האנורקטית, ואחד אחר מסתיר סיפור נורא ממפגש עם מנגלה כשהיה ילד בתקופת השואה. אבל כל הדברים האלה נשכחים כשהחבורה עולה על רחבת הריקודים.

ואילו רגעים מרגשים קולטת קימור במצלמתה! שתי אחיות אנגלוסקסיות שגילן המשותף מתקרב ל-180 שנה שרות יחדיו את שיר "אחוות האחיות" שחיברו בילדותן; גבר שרמנטי ומטורזן, אלילן של כמה מבאות המקום, חושף בפני המצלמה את האמת על זהותו המינית, ויש עוד.

אידה. חוויה קסומה מנוטרלת מהקשיים שבחוץ

כל העסק הוא בעיקר מפתיע מאוד. המחשבה על סרט שעניינו ישישים מחוללים נדמית על פניה נוסחתית וצפויה. הנה, לכאורה, עוד סרט על רגעי החסד האחרונים שבחיים. אלא שקימור – שייצרה את "המועדון של אידה" במסגרת

לימודיה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל-אביב – מתייחסת אל גיבוריה, סיפוריהם ועולם האגדות שלהם בכבוד ובעדינות ראויים לציון. הדמעות בקצה העין הן דמעות של שמחה.

גם מה שקורה באולם הקטן של הסינמטק התל-אביבי הוא חלק בלתי נפרד מהחגיגה שעל הבד. עשרות קשישים וצעירים ממלאים אותו עד אפס מקום, השמועות על דבר קיומו של הסרט עברו רק מפה לאוזן. המחוללים עצמם ואידה בראשם מגיעים אל האולם מדי שבוע בהרכב כזה או אחר, והבמאית מציגה אותם בתום ההקרנה. זה אולי נשמע כמו משהו שלא כותבים עליו הביתה, אבל באותו רגע לפחות בא לך לקחת את ידו/ידה של מי מהם, ולפצוח עמו במחול קטן החוגג את החיים עצמם.

"המועדון של אידה" יוצג בסינמטק ת"א ב-1, 8, 15 ו-28 באוגוסט.