שנתיים, ומעולם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי
כל הזמן הייתי מעין דמות קטנה שהתהלכה בצילו, העריצה אותו על כל הדברים שאחרים לא סבלו, האמינה שעמוק בפנים הוא מתרגש ממנה ומעריץ גם אותה. אבל אף פעם לא היה אצלו מקום לאחרים. והוא אף פעם לא היה כזה מיוחד, בעצם
דמיינתי שיפתח מסתכל עליי גם כשקשה לי, כשאני בוכה. דמיינתי שהוא מחבק אותי למרות שהוא לא היה מהטיפוסים המחבקים, שהוא מקשיב לבעיותיי ומייעץ לי למרות שמעולם לא הקשיב יותר מכמה דקות ברציפות. דמיינתי שהוא מצחיק אותי עם בדיחות טיפשיות, למרות שההתנהלות שלו והדברים שאמר אף פעם לא באמת הצחיקו אותי, והסיבה היחידה שצחקתי מהם היא רק משום שבאיזשהו שלב איבדתי את עצמי ואת מה שאני רוצה, והצלחתי להכיל רק אותו. הוא תפס כל כך הרבה מקום.
כל הזמן העדפתי שהוא יהיה מישהו אחר
הרי בכלל לא הגיוני שהוא יעבור לגור כאן ממול. כשעברתי לכאן הבטיח לי המתווך שזו "מציאה של החיים" ושבכלל אין דירות באזור הזה במחיר נורמלי. והוא ממילא לא יעזוב את הדירה המעוצבת שלו ברמת השרון ויעבור למרכז תל אביב, מקום שתמיד אמר שהוא שונא. "העשן הזה, הרעש של האוטובוסים, אפילו הציפורים לא מצייצות, כי הפה שלהן מלא בפיח", תמיד היה אומר, ואני הייתי מחייכת את החיוך שמבשר שלרגע אחד, הייתי מעדיפה שהוא יהיה מישהו אחר.
כל הזמן העדפתי שהוא יהיה מישהו אחר. קצת פחות טרחן, קצת פחות זקן, קצת פחות עייף וקצת פחות יודע. שלא יידע לפעמים, שיתנסה, שיהיה קצת ילד, הוא רק בן 30. הוא לא הבין ציניות ותמיד חשב שאני צוחקת עליו. הוא לא רצה ללכת למסעדות כי שנא לחכות לאוכל. הוא שנא את הים, שנא לטוס, תיעב מסאז'ים ובתי מלון. ביום ההולדת שלי הלכנו לסרט והוא נרדם, כי הוא בכלל לא אוהב סרטים ורק הלך בשבילי.
במבט לאחור, אחרי שעוברת תקופה והנפש עוברת שינויים, לפעמים קשה להבין איך עשינו את הבחירות שעשינו. אבל אהבתי אותו כל כך. אהבתי את האדישות שלו, את האגוצנטריות, את העובדה שהוא היה כל כך שונה. זה הפך כל חיוך שלו, כל מעשה טוב, כל הערה - לרגע מיוחד במינו. אהבתי את קימורי גופו ואת הריח שלו, האמנתי שלא אמצא את זה אצל אף אחד אחר. אהבתי את הדברים הקטנים שהכילו את חייו, את הדיבור המשונה שלו ואת איך שידע לדבר באמת רק דרך הפסנתר, כשחשב שאני לא בבית. אני הייתי מעין דמות קטנה שהתהלכה בצילו, העריצה אותו על כל הדברים שאחרים לא סבלו, האמינה שעמוק בפנים הוא מתרגש ממנה ומעריץ גם אותה. אבל אף פעם לא היה אצלו מקום לאחרים. והוא אף פעם לא היה כזה מיוחד, בעצם.
שנתיים גרנו ביחד בדירה ההיא. אם הייתי מזיזה משהו ולא מחזירה למקום, הוא תמיד היה יודע. ואם הייתי רוצה שנזדיין במקום אחר הוא היה מוכן - רק על הספה, ורק כשהיא מכוסה בשמיכת פיקה. על הרצפה זה כואב, במקלחת חם לו, השטיח מלא אבק ובמטבח יש ריח של אוכל.
שנתיים, ומעולם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי. מעולם לא הראה התלהבות מכך שאני חלק מחייו. מעולם לא נתן לי להתמכר לרגע לאשליה הזו.
ארזתי את חיי ואת לבי בתוך מזוודה וכמה קופסאות קרטון
היום בו עזבתי את הדירה היה היום בו הבנתי שאני אוהבת אותו יותר מהכל, ושאם לא אצא עכשיו, בסוף עוד נתחתן. לא כי הוא באמת ירצה, אלא מתוך פחד שתמיד ליווה אותו, הפחד להישאר לבד. וכך אגדל את ילדיי במתחם הזה שלו. נטול הפיח, נטול האבק ונטול הנשמה. הוא נסע מהעבודה לכנס בן יומיים בים המלח, ואני ארזתי את חיי ואת לבי בתוך מזוודה וכמה קופסאות קרטון ועברתי לדירה ממתווך. היא לא היתה מושלמת. הצנרת ישנה, התריסים דורשים תיקון, אין חניה, וממש מתחת לחלון חדר השינה תחנת אוטובוס. אבל היא היתה שלי והיא סימלה את כל מה שהייתי לפני שפגשתי אותו.
אחרי יומיים בדיוק יפתח התקשר. הוא התקשר פעם אחת ולא עניתי כי הייתי במקלחת. כשיצאתי חשבתי להתקשר אליו בחזרה, אבל אז התחרטתי. לא הייתי מוכנה לזה נפשית, אז החלטתי שאני אתן לזה עוד כמה ימים, אתן לו להתקשר עוד כמה פעמים, ובסוף אענה לו ואקשיב לתחנוניו. אבל הוא לא התקשר שוב. הוא התקשר פעם אחת ואז השלים עם כך שהלכתי, שעזבתי, ככה סתם. בלי לומר מילה.
חשבתי לעצמי שהוא ידפוק על דלתי וישאל למה עזבתי
מצחיק שכשאני מדמיינת סיטואציות, אני מתעלמת לחלוטין מאופיו. בפנטזיות שלי הוא משתנה, הופך עורו, ונהיה לאדם עם אישיות אחרת. כי בדמיוני, חשבתי לעצמי שהוא ידפוק על דלתי וישאל למה עזבתי. חשבתי שיבטיח להשתנות. חשבתי שיירד על ברכיו ויתחנן שאחזור אליו. בדמיוני, גם הייתי בטוחה שעמוק בפנים הוא חושב שאני אדם מיוחד ונדיר, והוא לא אומר את זה פשוט כי קשה לו להגיד, אבל ודאי שיילחם עליי ועל מקומי בחייו. אבל המלחמות של יפתח שקטות. שקטות מאוד. אם מתאמצים מאוד, אז אפשר לשמוע קרב קטן, אבל גם הוא מסתיים כפי שהתחיל - במהרה, ובלי הרבה השקעה.
האמת היא, שהוא לעולם לא הבטיח לי את השמיים, את הירח או את הכוכבים. גם כוכב אחד קטן הוא לא הבטיח. לעצמו הוא גם לא מבטיח יותר מאוכל של מיקרו וחדשות ערוץ 2 בשמונה בערב, אז איך הוא בכלל יכול להבטיח לי משהו. אני בטוחה ששבוע אחרי שעזבתי, מישהי אחרת נכנסה למיטה הנקייה שלו, עם הסדינים הלבנים. אני בטוחה שהוא מזיין אותה באותה שיטה קבועה, באמצעות אותה משוואה שאסור לשנות לה את הנעלמים, כי אז התוצאה כולה עלולה להשתנות, ויש אנשים שלא אוהבים שינויים. אני בטוחה שכשהיא התקרבה לשתות מבקבוק המים שמונח ליד מיטתו הוא לא נתן לה והלך לפתוח לה בקבוק אחר. אני בטוחה שאחרי שהיא הלכה הוא ניסה להיזכר בשמה, ובשלב כלשהו הוא היה בטוח שהוא נזכר, אבל זה בכלל לא היה השם הנכון.
היום אני יודעת שעברתי עיר, עברתי דירה ועברתי חיים, ועדיין אני מחפשת אותו מעבר לפינה. כל דפיקת דלת לא צפויה יכולה להיות הוא, למרות שלרוב זה השכן או דואר רשום. אולי הוא במסלול השני בכל פעם שהרמזור אדום. כל פולו אפורה עם מדבקה של "שמור מרחק" שלא ממוקמת בדיוק במרכז הפגוש יכולה להיות הוא, למרות שמתברר שיש עוד כמה כאלו באזור המרכז. הוא עלול לקנות משהו בקניון, לתקן משהו במוסך, להעמיד פנים שהוא נהנה באיזו מסיבת יום הולדת באחד הברים ליד ביתי. הוא בכל מקום ובשום מקום. הוא לא מחפש אותי, לא חושב עליי, ומתישהו הוא ימצא את הספר ששכחתי בספרייה הריקה שלו, יחייך לעצמו, יניח את הספר במקומו וימשיך הלאה ליום הבא בו הוא יעשה בדיוק את מה שעשה אתמול.
אני כבר לא מתעוררת בבהלה לרעש הדלתות הנפתחות של האוטובוס, גם לא לגרירות הפחים, לא לסירנות ולא לצופרים. ותאמינו או לא, יש אפילו ציפור קטנה שהתמקמה לה על עץ מחוץ לחלוני, ולפעמים בבקרים היא מצייצת קצת ומתעופפת לה.
לפנייה לכתב/ת 
