סקס של קיפודים

מזה מספר שבועות מתמקם לו ברשימות רבי המכר (של "צומת ספרים" ושל סטימצקי) "אלגנטיות של קיפוד" של מוריאל ברברי. מדובר בסופרת שלא ממש מוכרת לקהל הישראלי ונשאלת השאלה האם באמת מדובר בספר איכותי, שידע איך להתגלגל מפה לאוזן או שמדובר במבצע נכון. סביר להניח כי מדובר בשילוב של השניים.

סיפור המסגרת מתרחש בבניין פריזאי של עשירים שטחיים וטרחניים, בו גרה גם ילדה מחוננת בת 12 עם בעיות

רגשיות ושוערת שמצהירה כי היא מכוערת כמו יבלת, אבל בפועל היא בעיקר מוזנחת, ויותר מזה - אוטודידקטית, ששיטת המעמדות שמצטיירת בספר קיבעה אותה כשוערת נרגנת ולא כמישהי אחרת, למרות שאין לה חלום ממשי וספציפי להיות מישהי אחרת מוחשית, ודומה כי עיקר שאיפותיה הן להמשיך להתפלש בידע פילוסופי ואמנות.

ואז מגיע לבניין פנסיונר יפני, כאילו הבליח מתוך רומן של הרוקי מורקמי משב של אנושיות; הוא חביב, הוא לבבי והוא לא רואה את שיטת המעמדות המונחת מול עיניו בשחור לבניות הנוקשה שלה. הוא מוציא את הילדה והשוערת לרגע מתוך מצבן הקיומי נטול התקווה, והוא בעצם כמעט לא עשה דבר מלבד להיות ידידותי.

סך הכל, מדובר בספר באמת שובה לב אם כי האיצטלה הסוציאליסטית שהוא מתכסה בה מעט בנאלית ונבובה; במקום לתת לתובנות והמנטרות לנבוע מתוך התנהגות הדמויות והדיאלוגים שלהן, ברברי בוחרת לרפד את השוערת במטען נפץ אינטלקטואלי קצת מכביד, שלא פעם מפריע לזרימה הסיפורית. הבנו מהר מאוד שמדובר בשוערת אינטיליגנטית, לא צריך להוביל אותנו למסע נקודתי ברוב עוגני הידע שלה. אם נרצה לדעת בקצה המזלג על דקארט ניכנס לויקיפדיה. או נרפרף ב"הגיונות" שלו.

במובן הזה הספר הוא החמצה; בהתחלה יש תחושה כאילו השוערת היא דמות עם עוצמות של ג'וני מהסרט "עירום" של מייק לי (דיוויד תיוולס); בחור אינטיליגנטי בצורה מכאיבה שהנסיבות החברתיות הביאו אותו לשוליים, והוא יורק תסכול, והוא מטען נפץ רגשי, ובאמצעות האותנטיות שלו ומה שהוא עובר, הצליח לי לומר משהו מאוד נוקב על המציאות התאצ'ריסטית. נכון, כולם אמרו דברים נוקבים על המציאות התאצ'ריסטית. אפילו הסקס פיסטולס, אבל לי עשה זאת בצורה ייחודית.

כשג'וני הופך לסינדרלה

השוערת מתחילה ככזאת, היא נראית כמי שמסוגלת באמצעות הייחוד שלה להצביע על הצביעות, העוולות, על כל המציאות, אבל מהר מאוד האינטיליגנציה הופכת להיות קישוט בלבד, והספר לא מצליח להגיד לנו משהו אמיתי ברמה של מעבר ל"צריכים להיות אנושיים כלפי החלש", "השיטה הזו לא צודקת", "בכל שוער או עוזרת בית יש משהו מעבר למה שנראה לעין".

השוערת הופכת לעוד אבולוציה של "גברתי הנאווה" או אפילו סינדרלה; מישהי שעוברת מהצד האחד של המתרס החברתי לצד השני באמצעות אהבה בלבד. רק מישהו/ משהו חיצוני יכול להקים אותך מתהומות המעמד האשלייתי או הבלתי אשלייתי שלך. לבד, כנראה, לא תעשי את זה. האמנם? האם רק על ידי אהבה ננצח את העוולות החברתיות? האם זה המסר שברברי שולחת אלינו מעבר לכל המנטרות הדקארטיות והאחרות?

ברברי. מה רצית לומר לנו בעצם? (צילום: הלה גלימרד)

בעיה נוספת, אם כי פחות מהותית, היא התחביר הפואטי של ברברי; לעיתים יש לה נטייה לכתוב משפט בעל משמעות פשוטה ולהעמיס עליו כמה שיותר מילים מתחכמות, והמילים מרגישות כמו משהו שומני מדי. לפעמים נוחתת איזו יציאה משעשעת כמו המילה "מגססה" (מקום שגוססים בו - בית אבות), אבל בהרבה מקרים הדימויים מיותרים ולא מדויקים.

בכל זאת, סך הכל "אלגנטיות של קיפוד" הוא ספר שבסופו של דבר קל לזרום אותו, וברגע שנכנסים לתוכו קצת קשה

להרפות. יש בליבה שלו סיפור אהבה מעורר חמלה. יש בו משהו מאוד אנושי. גם הילדה המחוננת מספקת אי אילו אתנחתות משעשעות מדי פעם (דווקא אצלה לארסיות יש נפח מעבר לקוריוז או לאפיון דמות).

היא לא נקברת לגמרי תחת הידע עד שהוא מטשטש אותה, היא משתמשת בו לאבחנות, אמנם בנאליות (העשירים הם חרא, הלא עשירים הם אנושיים, עד שבא היפני והוא גם עשיר וגם אנושי), אבל מפיה של ילדה בת 12 הן נשמעות אותנטיות. בסופו של דבר, "אלגנטיות של קיפוד" הוא ספר טוב, אבל הוא יוצא לדרך עם חתיכת ארטילריה סוציאלית חברתית, ולא ממש מצליח להשתמש בה כפי שצריך. 

"אלגנטיות של קיפוד", מאת מוריאל ברברי, מצרפתית: שרון פרמינגר, הוצאת כתר, 321 עמ'