מה מפחיד את הילדים בטלוויזיה?
מה עובר לילד בראש כשהוא רואה ילדים שהם בעצם ערפדים מוצצי דם או סצנות אלימות קשות? באיזה גיל הוא עלול להיכנס לחרדות ובאיזה גיל הוא בכלל לא יתרגש? המומחים מסבירים
שעות ארוכות הם יושבים מול הטלוויזיה וצופים - בכל מה שמשדרים להם שם. מה עובר לילדים שלנו בראש בזמן הצפייה? איך נדע מתי הם מפחדים ומתי כדאי להרחיק אותם מהמסך?
"להורים אין הערכה מדויקת לגבי מידת הפחדים של ילדיהם מהתכנים בטלוויזיה", אומרת ד"ר קרן אייל מביה"ס סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "ההערכה השגויה נובעת מחוסר מודעות של ההורים".
ד"ר אייל אמרה את הדברים בכנס "מי מפחד מהטלוויזיה?", המתמחה בתכני טלוויזיה והשפעתם על ילדים ונוער. את הכנס קיים המרכז הבינתחומי בשיתוף עם המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לוויין. עסקו שם במשמעיות השליליות של חשיפה לתכנים בלתי הולמים על המסך, לא רק בתכניות חדשות ואקטואליה, אלא גם בתכניות עלילתיות.
סיוטי לילה
בדבריה מתבססת ד"ר אייל על מחקרים שנעשו בארה"ב ובהם נשאלו בנפרד ילדים והורים מה מפחיד בעיניהם. "מבוגרים לא חושבים שמפלצות ומכשפות הן מפחידות. הם סומכים על כך שהילד שלהם יעשה את האבחנה שמדובר בדמיון או בטלוויזיה ולא מודעים לכך שעד גיל חמש כל מה שהילדים רואים על המסך ניראה להם מציאותי לגמרי", היא מסבירה.
בשלב הזה, היא מוסיפה, ילדים צעירים אינם עושים אבחנה בין ניראות למהות: דמויות מעוותות ומכוערות נראות להם רעות. דמות טובת לב כמו "שרק", שמבוגרים יכולים לראות את הניגוד בין החזות שלה לבין הפנימיות שלה, לא תיתפס על ידי ילדים קטנים כדמות חיובית. "לכן מבוגרים עלולים לבטל את תחושת הפחד שילדים מגלים מחשיפה לדמויות כאלה", היא מסכמת.
ד"ר אייל הסבירה כי בכל הגילאים אנו חווים תחושות של פחד, אבל גורם הפחד משתנה ושונה בכל קבוצת גיל. "עד גיל 8 ילדים נרתעים, כאמור, מאלמנטים פיזיים, ממוטציות, דמויות מפחידות, מפלצות, שדים ואף הרס ומוות. הפחד שלהם יכול לבוא לידי ביטוי בבעיות בשינה, חזרה להרטבת לילה, סיוטי לילה, בלבול ועוד", היא אומרת.
לא מפחדים מערפדים
בין הגילאים 8-12 ילדים מפחדים מאלמנטים יותר מוחשיים כמו איומים, הכח שיש למפלצות (יותר מאשר הצורה של המפלצת). לאחר גיל 12 - הפחדים הופכים יותר חברתיים. ככל שגיל הילדים עולה, הם מסוגלים לראות מעבר למאפיינים צורניים ולהתמקד בתכונות פנימיות, בכוונות של הדמות ובמוטיבציות. בשלב הזה ילדים חוששים יותר מאיומים וסכנות, גם אם הן נמצאות בצורה מרומזת על המסך ולא באופן גלוי.
בני 12 ומעלה כבר מגלים דאגה מדברים מופשטים. ד"ר אייל מבקשת שלא להגיב לתכניות ספציפיות המשודרות כעת על המרקע, אבל כשלוחצים אותה קצת לכיוון סדרת הערפדים הפופולארית המשודרת כאן ובהוט vod היא מסבירה: "ילדים בגילאי 11 לא מפחדים מערפדים או מהמראה שלהם, בניגוד לצעירים יותר, אבל הפחד שלהם מגיע מהכיוון של לחץ חברתי של מי מקובל, מה קורה למי ששונה, יוצא דופן או לא אהוד.
"הרעיונות מפחידים. הלחצים החברתיים בסדרה מאיימים עליהם יותר משיניים חדות ודם והם כבר בשלב שבו הם מסוגלים לעשות הפרדה בין מציאות ודמיון, בין כוונות ומוטיבציות. איומים, גם כשהם לא פיסיים, נתפסים בשלב הזה כאמיתיים: סכנות כלכליות, איומים באלימות - בני 12 ומעלה דואגים ופוחדים מדברים מופשטים".
"זה רק סרט"
ד"ר אייל מסבירה כי אצל הצופים, קטנים ומבוגרים, קיים קונפליקט סביב המשיכה לתכנים המפחידים מצד אחד, האדרנלין והריגוש, ומצד שני האימה או הסיוטים שלאחריה. "לכן חשוב לאפשר לילדים לצפות בתכנים מפחידים בתיווך של מבוגר ובהדרגה. אין טעם להגיד להם: 'זה רק סרט' כי גם סרט מצוייר, עד גיל חמש נתפס אצלם כחלק בלתי נפרד מהמציאות".
בהקשר של סרטים מצויירים היא מוסיפה כי בטעות הורים מקטלגים אותם כמתאימים לילדים קטנים. "אלה סרטים עם הרבה אלימות ותוקפנות שעלולה להפחיד מאוד ילדים בגיל הרך. הורים נוטים לבטל את הפחד שהסרטים האלה מעוררים, בתואנה שמדובר בסרט מצוייר, אבל הילדים לא רואים את זה כך".
ד"ר אייל ליוותה את יוזמת המועצה לשידורי כבלים ולווין, שבמסגרתה חתמו נציגי ערוצי הילדים והנוער השונים (בהם: ערוץ הילדים, לוגי, הופ, לולי, ג'וניור, בייבי, ג'טיקס, יסבבה, ניקולודיאון, יס, הוט, החינוכית והערוץ הראשון), על אמנה לפיה הם מתחייבים לפעול מתוך מחויבות לרווחת הילדים, מתוך הבנת תפקידה החשוב של הטלוויזיה בחיי ילדים ובעיצוב עולמם התרבותי. החותמים התחייבו בין היתר, להימנע מהצגת אלימות, מהדגשת יתר של מין ומיניות, מהצגה סטריאוטיפית של קבוצות אוכלוסיה, מהצגת צרכנות וחומרנות כערך עליון וכן הסכימו להתאים את התכנים לשלבי ההתפתחות של ילדים.
"חשוב מאוד שהורים יכירו את התוכניות שבהן צופים הילדים. אם הילד מפחד, לא ללחוץ עליו להתגבר ולראות, אלא להציע לו לצפות או לעשות משהו אחר. ילדים קטנים כדאי להרגיע במחוות גוף כמו חיבוק ולא בהסברים ראציונאלים", אומרת ד"ר אייל. חשוב להתייחס לשיטת המדרוג, היא מוסיפה ומספרת שהסרט החדש של הארי פוטר שיצא לאקרנים, דורג בארה"ב כמחייב השגחה הורית (PG) ואילו בארץ ניתנה הנחייה מחמירה יותר המגבילה את הצפייה בקרב ילדים בני 13 ומעלה (PG 13).
"בסופו של דבר", היא אומרת. "למרבית אוכלוסיית הילדים, סרטים מפחידים אינם מלווים בהשפעות ארוכות טווח. ההשפעות נעות סביב ימים ספורים לאחר החשיפה, אבל החוויה נשארת בתת מודע ולכן חשוב להקשיב לתגובות הילדים, לעודד דיבור ושיחה על ההרגשה שלהם, לא להתעמת ולא לבטל את תחושת הפחד. גם מבוגרים עוצמים לפעמים עיניים כשהם מתחילים לשמוע בסרט את המוסיקה המפחידה".
