דרושים: סבא וסבתא שנותנים ממתקים

שקט, כידוע לכל, הוא אות לצרות. במיוחד כששניים בגיל הרעש האינסופי מסתגרים יחדיו בחדר אחד וממנו בוקעת דממה מחשידה, שלא מנוקדת בזעקות שבר מסוג, אמא, הוא נ ש ם עליי – ואמא, לא נכון, היא התחילה. בעקבות שקט ארוך במיוחד - נגיד, ארבע דקות? מנגנוני ההגנה צריכים להיכנס לפעולה, אבל כששמעתי אותה זועקת, אתה לא מבין כלום, צריך ארובה, והוא עונה לה, לא נכון, צריך אינטרנט - החלטתי שרק זאת הפעם אין בדעתם לצבוע את הכלב בוורוד או לבדוק האם הטושים הרחיצים באמת יימחקו מן הקיר אחרי ה"אבל רק קישטנו" המתחטא. הפעם נראה היה לי שהם לא מתכננים חורבן בית, אלא משהו אחר. האוזן, מכל מקום, הייתה כרויה.

בגיל הרעש האינסופי הם לא תמיד מודעים לכך שאנחנו, הוריהם הלאים, ממשיכים להתקיים גם כשאנו מצויים מחוץ לטווח ראייתם. במילים אחרות, בתי סבורה שאם תצעק "אבל אמא בחיים לא תסכים לאופנוע" ו"סבא לא צריך גומות חן, טמבל‭,"‬ לא אשמע. אולי טוב שכך, מפני שהיא גם לא יודעת כי בשלב הזה של הדיון בין השניים, כשהיא זועקת והוא משמיע רק מלמולים בלתי נהירים מאחורי הדלת הסגורה, סקרנותי גוברת.

כשהיא אומרת לו, תכתוב ואחרי זה נקרע את המודעה לחתיכות מרובעות כאלה והן יעופו, כבר מתחילה להתבהר הסיבה שלשמה התכנסו בחדרה בפרטיות מופגנת: אח וארובה, גומות חן, פיסות של מודעה עפות? מרי פופינס, כשג'יין ומייקל מזמינים לעצמם אומנת אידאלית - אבל לא, לא ייתכן שזה מה שהשניים רוצים. כל עניין האומנת נראה בעיניהם מתאים לבתים שבהם ההורים לא מדברים עם הילדים ולא משחקים איתם, ובעיניהם זה היה פעם, לפני שנים רבות, והיום כבר אין דברים כאלה. אשרי המאמין.

אני מפתה אותם לצאת מהסתגרותם ב"מי רוצה גלידה‭,"‬ סמוכה ובטוחה שלא ישמרו את הסוד בבטן ויספרו לי מיד מה הם זוממים, אבל אני טועה: הבהילות שבה נעלם הונילעם-סוכריות מעידה שיש בעולם דברים חשובים יותר. הם חוזרים להסתגר: המון זמן במונחים שלהם, חצי שעה באלה שלי - והם יוצאים מן החדר בארשת חגיגית משותפת, הוא מחזיק בידו דף ועליו סימנים בשפה המסתורית שהוא קורא לה כתב יד, ומגיש לפענוח.

מחיקות רבות מכסות את הטקסט, היא טוענת שהוא לא כתב בדיוק מה שצריך, ולכן הוא מתבקש לקרוא את פרי עטו ולא כל כך מצליח - ואז תורי לכתוב רשימת בקשות, כי השניים, כך מתברר, מבקשים לאמץ סבתא וסבא. ושיהיו חייכנים במיוחד. לסבא צריך שיהיו שפם, גומות ואופנוע, וסבתא - כמו סבתא לאה של מיריק שניר - צריכה 100 חתולים ו‭100-‬ עוגיות, ובעוד אני משתדלת לעמוד ברשימה שמושמעת לי בסטראו מתלהב, הם מבקשים להתנצל. זה לא שהם לא אוהבים את הסבתא האחת שיש להם. היא דווקא קולית, טוען בני, רק שהיא אחת וזהו, וסבא גרישה כבר בשמיים ממזמן, מלפני שהם נולדו, והנה ברור שצריך, ואם יש סבתא וסבא פנויים, אז שיתקשרו.

ואני, שזכיתי לשני סטים שלמים של סבאים וסבתות, לא יודעת מה לומר להם, בעוד הם מפליגים במידות התרומיות הנחוצות לזוג הזה: שיהיה להם כלב וסוס ואוגרים, אבל אוגרים זה לא כל כך חשוב. שיעשו תעלולים שאמא לא מרשה. שיידעו לכתוב בדיו סתרים ממיץ לימון. שלא יגידו "תאכל, תאכל‭."‬ שיסכימו לארוחות ממתקים משותפות במקום הדברים הבריאים האלה שיש בבית. ואם יש לסבא אופנוע אפשר לוותר על גומות, ואם יש לסבתא 100 חתולים או אפילו קצת פחות, אפשר לוותר על "שתהיה כל הזמן עם עקבים ולק, לא כמוך, אמא‭."‬

מה כבר אפשר לומר, חוץ ממלמולים כלליים על כך שלעולם אין חיינו מזמנים לנו את המשפחות שבדמיוננו? שאספר להם על הסבא והסבתא שבכלל לא רצו נכדה, ובמקרה היו שלי, ורק האל הטוב הצליח לאזן את הכאב הזה באמצעות הסט השני? להתוודות שחסרונו של אבי מורגש כל יום שהם גדלים, ולפעמים אני ממש כועסת על היושב במרומים שלא נתן לו לראות אותם, ולהם לא נתן את החיבוק האדיר שלו? "אני לא בטוחה שזה אפשרי, אבל בכל זאת כדאי לנסות‭,"‬ היא ההתנסחות הדיפלומטית הצולעת, החיוורת, שהצלחתי לארגן בתור תגובה הולמת.

אי לכך, התחלנו לדון בפרטים. רשימה מודפסת כבר הייתה מוכנה, והקטנה התעקשה לקרוע לפיסות ולהשליך לרוח, אולי ייצא מזה משהו. כדאי לנסות, לא? הגדול, שלא מאמין בכוחה של הרוח לאחות קרעי נייר אבל מאמין ביכולתה של הרוח האנושית לנצח כל מכשול, הוסיף הוראות: תכתבי שאנחנו מקסימים ושובבים איומים, ואחותי כבר לא כל כך מעצבנת.

ועכשיו מה לעשות, אני שואלת, והוא כבר שרוי עמוק בחיפוש בגוגל, משוכנע שיש דבר כזה, מקומות באינטרנט ששם מוצאים סבאים וסבתות שרוצים נכדה ונכד ורק מחכים לאות. עם מעט עזרה הוא מגיע לפורום אחד ואני מבקשת ללמד אותו איך להצמיד את קובץ הבקשות והדרישות לדף ההודעה, אלא שברגע האחרון הוא נסוג.

"בכלל לא חשבנו אם אמא רוצה‭,"‬ הוא נוזף באחותו. יגעה ולא בטוחה בדבר, אני אומרת שצריך לחשוב על זה. כמה זמן תחשבי, שואלת המייחלת ל‭100-‬ חתולים, והבכור מבהיר: המון זמן, בדברים חשובים אמא חושבת נורא נורא לאט.