שלכם, הקדוש רקטומוס

צ'אק פלאניוק (47) הוא סופר ועיתונאי אמריקאי. הוא כתב את "יומן", "שיר ערש", "שורד", "מפלצות בלתי נראות", "חונק" ואת "מועדון קרב" שזכה לעיבוד קולנועי. במהלך קידום המכירות ל"Haunted" (רדופים), הוא הקריא קטעים מתוכו באי אילו מקומות, ודווח שבעקבות תוכנו של הספר עשרות אנשים התעלפו, אך הדברים לא אומתו לגמרי, וייתכן שהסיפור נופח לצרכי יחסי ציבור.

סיפור מאת הקדוש רקטומוס

הכניסו פנימה כמה אוויר שאתם יכולים. הסיפור הזה אמור להימשך בערך כל זמן שתוכלו לעצור את נשימתכם, ואחר כך רק עוד קצת. אז תקשיבו מהר ככל שאתם מסוגלים. חבר שלי, כשהיה בן שלוש־עשרה, שמע על "תקיעת יתד". זה כשמזיינים גבר בתחת עם דילדו. אם מגרים מספיק את בלוטת הערמונית, השמועה אומרת שאתה יכול להגיע לאורגזמות מפוצצות בלי ידיים. בגיל ההוא החבר הזה היה מניאק מין קטן. תמיד חיפש דרכים טובות יותר לעשות ביד.

הוא הולך לקנות גזר וקצת ואזלין. בשביל מחקר פרטי קטן. ואז הוא חושב איך זה ייראה בקופּה של הסופרמרקט, הגזר הבודד והוואזלין המתגלגלים על רצועת המסוע אל הקופאית. כל הקונים מחכים בתור, מסתכלים. כולם רואים איזה ערב חגיגי הוא מתכנן. אז החבר שלי קונה חלב וביצים וסוכר וגזר אחד, כל המרכיבים לעוגת גזר. וגם ואזלין. כאילו הוא הולך הביתה לתקוע עוגת גזר בתחת שלו. בבית הוא מגלף את הגזר לכלי קהה. הוא מורח אותו בנדיבות במשחה וטוחן עליו את התחת. ואז – שום דבר. אין אורגזמה.

דברים שאפשר לעשות עם גזר (צילום: ויז'ואל פוטוס)

שום דבר לא קורה חוץ מזה שכואב לו. ואז הילד הזה, אימא שלו צועקת שהגיעה שעת ארוחת הערב. אומרת לו לרדת, מיד. הוא חולץ את הגזר ומחביא את העסק החלקלק והמטונף בין הבגדים המלוכלכים מתחת למיטה שלו. אחרי הארוחה הוא הולך למצוא את הגזר, שנעלם. בזמן שאכל, אמו לקחה את כל הבגדים המלוכלכים שלו לכביסה. אין סיכוי שהיא לא מצאה את הגזר, שעוצב בתשומת לב בקולפן מהמטבח שלה, עדיין מבריק מסיכה ומסריח.

החבר הזה שלי, הוא מחכה חודשים תחת עננה שחורה, מחכה שהוריו יתעמתו איתו. והם לא עושים את זה. אף פעם. אפילו עכשיו שהוא בוגר, אותו גזר בלתי נראה תלוי מעל כל ארוחת חג מולד, כל מסיבת יום הולדת. בכל חיפוש ביצת פסחא עם ילדיו, נכדיהם של הוריו, גזר הרפאים ההוא מרחף מעל כולם. הדבר הנורא מכדי לכנות אותו בשם. לצרפתים יש ביטוי, "רוח המדרגות". ובצרפתית, Esprit d'Escalier. משמעו, הרגע שבו אתה מוצא את התשובה, אבל כבר מאוחר מדי.

נניח שאתה במסיבה ומישהו מעליב אותך. אתה חייב לומר משהו. וכך, תחת לחץ, כשכולם מסתכלים, אתה אומר משהו צולע. אבל ברגע שאתה יוצא מהמסיבה... אתה מתחיל לרדת במדרגות, ופתאום – מעשה קסם. בראשך עולה הדבר המושלם שהיית צריך לומר. התשובה הניצחת המושלמת. זו רוח המדרגות. הצרה היא, שאפילו לצרפתים אין ביטוי לדברים המטופשים שאתה בכל זאת אומר תחת לחץ. הדברים המטופשים והנואשים שאתה חושב או עושה באמת.

כמה מהמעשים נחותים אפילו מכדי להיקרא בשם. נחותים מכדי שידברו עליהם. במבט לאחור, מומחים לפסיכולוגיה של ילדים, יועצים של בתי ספר, אומרים עכשיו שרוב העלייה האחרונה בהתאבדויות של בני נוער נגרמת על ידי נערים שניסו להיחנק במהלך אוננות. הוריהם מוצאים אותם עם מגבת מפותלת סביב הצוואר של הילד, והמגבת קשורה למתלה בארון חדר השינה שלהם, הילד מת. זרע מת מכל עבר. ההורים מנקים, כמובן. מלבישים לילד מכנסיים. גורמים שייראה...

טוב יותר. לפחות כמעשה מכוון. הסוג הרגיל של התאבדות נעורים מעציבה.

האח הוצב בארץ גמלים כלשהי (צילום: AP)

חבר אחר שלי, תלמיד בית ספר, שמע מאחיו המבוגר ממנו ששירת בחיל הים, שבמזרח התיכון מאוננים אחרת. לא כמו כאן. האח הוצב בארץ גמלים כלשהי, שבה מוכרים בשוק כלים שיכולים לשמש כפותחי מכתבים מהודרים. כל כלי מצועצע הוא שפוד דק ומלוטש של כסף או של פליז באורך יד, ובקצה כדור מתכת גדול או מעין ידית מגולפת, כמו של חרב. האח הזה מחיל הים מספר שערבים מעמידים לעצמם את הזין ותוקעים את שפוד המתכת הזה לתוכו, לכל אורכו.

הם מאוננים כשהשפוד הזה תקוע בתוכם וזה משפר את הגמירה. מעצים אותה. האח הגדול הזה מטייל ברחבי העולם ושולח הביתה פתגמים צרפתיים. פתגמים רוסיים. עצות מועילות לאוננות. יום אחד האח הקטן לא מגיע לבית הספר. באותו לילה הוא מצלצל לבקש שאביא לו את שיעורי הבית בשבועיים הקרובים, כי הוא בבית חולים. הוא שוכב בחדר אחד עם זקנים שעוברים שיפוצי קרביים. הוא אומר שהוא צריך לחלוק איתם אותה טלוויזיה.

וכל מה ששומר על הפרטיות שלו זה וילון. ההורים שלו לא באים לבקר. בטלפון הוא אומר שכרגע ההורים שלו מסוגלים להרוג את האח הגדול שלו מחיל הים. בטלפון הוא מספר איך ביום הקודם הוא היה קצת מסטול. בבית, בחדר השינה שלו, הוא השתרע על המיטה, הדליק נר, דיפדף בכמה ירחוני פורנו ישנים והתכונן לעשות ביד. זה היה אחרי ששמע מאחיו, איש חיל הים, את העצה המועילה על איך שהערבים עושים ביד.

הוא חיפש סביבו משהו שעשוי להתאים למשימה. עט כדורי? גדול מדי. עיפרון? גדול מדי ומחוספס. אבל לאורך הנר זלגה השעווה בצורת נטיף דק וחלק, שאולי עשוי להתאים. בקצה אצבעו הוא מנתק את השעווה מהנר. הוא מגלגל ומחליק אותה בין כפות ידיו. ארוך וחלק ודק. מסטול וחרמן הוא מחליק אותה פנימה, עמוק יותר ויותר לתוך חריץ ההשתנה של הזקפה שלו. חתיכה לא קצרה של השעווה עדיין מבצבצת מהקצה, והוא מתחיל לעבוד.

אפילו עכשיו הוא אומר שהערבים האלה חכמים נורא. ממש המציאו מחדש את העשייה ביד. הוא שרוע על גבו במיטה, וכל כך טוב לו שהוא לא מצליח לעקוב אחרי השעווה. הוא במרחק שפשוף הגון אחד מהשפרצה כשהשעווה כבר לא בולטת החוצה. נטיף השעווה הדק החליק פנימה. פנימה עד הסוף. עמוק עד כדי כך שהוא אפילו לא יכול לחוש אותו בתוך צינור השתן שלו. אימא שלו צועקת מלמטה שהגיעה שעת ארוחת הערב.

אומרת שיירד מיד, בזה הרגע. נער השעווה הזה ונער הגזר הם אנשים שונים, אבל החיים של כולנו דומים למדי. אחרי הארוחה מתחיל לכאוב לו. זו שעווה, אז הוא חושב שאולי היא תימס בתוכו והוא ישתין אותה החוצה. עכשיו כבר כואב לו הגב. והכליות. הוא לא מסוגל לעמוד ישר. הוא מדבר בטלפון ממיטתו שבבית החולים. ברקע אפשר לשמוע פעמונים מצלצלים, אנשים צורחים. שעשועון בטלוויזיה. צילום הרנטגן מגלה את האמת. משהו ארוך ודק, מקופל לשניים בתוך שלפוחית השתן שלו.

ה־V הארוך והדק שבתוכו סופח את כל המינרלים מהשתן שלו. הוא גדל ומתקשח. הכליות שלו מתקשות לתפקד. המעט שנוזל לו מהזין אדום מדם. הוא, ההורים שלו, כל המשפחה, מסתכלים בתצלום הרנטגן יחד עם הרופא והאחיות שעומדים שם, ו־V השעווה הגדול זוהר בלבן לעין כול. הוא חייב לגלות את האמת. שיטת האוננות של הערבים, ומה שאחיו הגדול כתב לו מהצבא.

עכשיו, בטלפון, הוא מתחיל לבכות. השתמשו בקרן החיסכון לאוניברסיטה שלו כדי לשלם עבור הניתוח. טעות טיפשית אחת והוא כבר לא יהיה עורך דין. לתקוע משהו לתוך עצמך. לתקוע את עצמך לתוך משהו. נר בזין או ראש בעניבת חנק, כולנו יודעים שזו תהיה צרה גדולה. אותי הכניס לצרות מה שקראתי לו דְליית פנינים. זה כָּלל עשייה ביד מתחת לפני המים, בישיבה על הקרקעית, בחלק העמוק של הברכה של ההורים שלי.

הייתי לוקח נשימה עמוקה, בועט את עצמי למטה אל הקרקעית, מוריד את בגד הים ויושב שם שתיים,

שלוש, ארבע דקות. מהאוננות לבדה פיתחתי קיבולת ריאות עצומה. כשהשאירו אותי לבד בבית, הייתי עושה את זה כל אחר הצהריים. אחרי שהייתי פולט, הזרע שלי היה מרחף שם בנטפים גדולים, שמנים וחלביים. אחר כך היו עוד צלילות, כדי לאסוף הכול ולנגב כל חופן במגבת. לכן קראתי לזה דליית פנינים.

אפילו שבמים היה כלור, עדיין חששתי ממה שעלול לקרות לאחותי. או לאימא שלי, ישמור אלוהים. זה היה הפחד הכי גרוע בעולם. אחותי, הנערה הבתולה, חושבת שהיא רק משמינה ופתאום יולדת תינוק מפגר עם שני ראשים. ושני הראשים נראים בדיוק כמוני. אני גם האב וגם הדוד. בסופו של דבר, מה שפוגע בך הוא אף פעם לא הדבר שאתה חושש מפניו. החלק הכי טוב של דליית הפנינים היה פתח היציאה אל המסנן של הברכה ומשאבת מִחזור המים. החלק הכי טוב היה להתפשט עירום ולהתיישב עליו. כמו שהצרפתים היו ודאי אומרים: מי לא אוהב שמוצצים לו את התחת?

מתוך "רדופים", מאת צ'אק פלאניוק, הוצאת זמורה ביתן, מאנגלית: אורי בלסם, 425 עמ'