קח את הכסף ומרח

כבר בתחילת הערב איימו עלי. "כולנו מתגייסים", אמרו בפרומו. אבל אני, טוראית גאה, מ.א. 2610415, לא מוכנה לחזור לבקו"ם. פעם בשנה הם שורפים לי את כל הפיוזים בבת אחת, פעם בשנה הם מזכירים לי עד היכן הם מוכנים להגיע במעשה בלתי מוסרי בעליל שאותו מממנים כספי המסים שלי, ופעם בשנה אני חוטפת עצבים לשבוע ומבטיחה לעצמי לחולל עצומה ולשגר אי-מיילים לכל קרובי וידידי כדי שנפסיק את זה. די כבר עם השירושנור השנתי. די.

נורא נחמד לשמוע את אטרף עם "שולה" המזדקנת שלהם בערוץ הראשון, במצעד ארוך של מיטב-אמני-ישראל, אלה שתמיד מתגייסים, לא חשוב למה, אבל כשבין מיטב אחד למשנהו, במצעד של אטרף-זהבה בן-ביבי נתניהו, משובץ מבצע התרמה לחיילים, בגל"צ ובערוץ הראשון, הווייתי האזרחית מתקוממת. הרשו לי להתעצבן קצת ולהסביר מדוע.

יש לנו תחנת שידור צבאית שאני תורמת לתקציבה בכספי המסים שלי. לא ברור לי למה היא נחוצה בדיוק, אבל שיהיה. יש לנו ערוץ ראשון, פיהוקון לאומי מחריד, שאני משלמת לו כל שנה אגרה תמורת הזכות לצפות בחיים יבין. עכשיו, שני הגופים האלה, שחיים על חשבוני, משדרים לי שירושנור, היישר ממשכן הנשיא, והנה דן מרגלית מזכיר לי שיש חייל שצופה אל פני האויב בהר דוב. סליחה, אני לא יודעת את זה מהחדשות? שישה מיליון, שש מאות אלף ומשהו שקלים נאספו עד לרגע פתיחת המישדר מתוך מריטת מיתרי המצפון. כל שקל הוא סחיטה אמוציונלית. כל שקל הוא עדות לכשלון מערכתי בהקצאת כספי ציבור, כלומר הכסף שלי.

בכל לב, ובלי לתרום אגורה אחת ללב"י, אני מאמינה בצורך לצ'פר חיילים וחיילות, ורצוי בגדול. מועדונית לכל מאחז, סלולרי לכל רס"ב, די.וי.די נייד למלווי שיירות-ילדי-מתנחלים. רק מה, שבדיוק בשביל זה יש עוגה לאומית, שמורכבת מכספי המיסים השערורייתיים שלנו. חלקו המדויק של תקציב הביטחון בעוגה הזאת הוא סוד צבאי. כמה עולה להחזיק את גלי צה"ל, גם זה סוד. אף אחד לא יודע איזה חלק מכל זה מיועד לרווחת החייל, וכך, בחסות החשיכה והסוד, במקום שהאחראים לפריסת העוגה ולהעדר המועדניות יתייצבו בפני חיים יבין ויודו בכשלונם, מארגנים שירותרום.

אז מראים לי חייל פצוע קשה, ומחכים שהכיס שלי ייפתח. אני נושכת שפתיים וחושבת על אלטרנטיבות שבכלל לא מתוקצבות מן העוגה הלאומית וגם מצטלמות רע, ולכן אין לנו מרתונים משודרים של התרמה עבורן. למשל, גני ילדים אנושיים לאוטיסטים. למשל, תקציב שירחיק במעט את סכנת הסגירה של הספרייה היחידה לעיוורים בישראל. למשל, תשעה מליון שקלים לדיור נורמלי להומלסים בגיל גיוס. או למעונות לנשים מוכות ולילדיהן.

אני בטוחה שלכל אחד מצופי השירותרום יש לפחות מטרה נעלה אחת שהיא או הוא מוכנים לתרום להן, וכמעט לכולן אפשר לגייס את מיטב-אמני-ישראל. אז למה דווקא שירותרום? כי מועדונית לחייל זה חשוב יותר מארגז חול לילד אוטיסט או מספרי-קלטות לעיוורים? יש בנמצא מי שיסביר לי למה זה יותר חשוב, ראוי ודחוף? האם בגל"צ יודעים ולא מכנים לשתף אותי בסוד? כיצד ייתכן שהצבא הכי חכם בעולם לא מוצא תשעה מליון שקלים מתקציבו למטרות האלה? אף אחד ברשות השידור לא יכול לשאול? אולי רק האזרח המודאג יודע? אז למה דן מרגלית לא שאל אותו?