שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לונדון לא מחכה לו
    "חלומות פרטיים" של רוז טרמיין, זוכה פרס האורנג' לשנת 2008, מספר את סיפורו של לב, שעוזב את משפחתו במזרח אירופה ויוצא לנסות את מזלו בלונדון. הנה קטע מתוכו

    רוז טרמיין, ילידת 1943, היא סופרת ותסריטאית אנגלייה. ספריה של רוז טרמיין זכו בפרסים רבים, ביניהם פרס וייטברֶד והפרס הצרפתי Prix Femina Étranger. "ספרה "חלומות פרטיים" זכה בפרס אורנג' לשנת 2008. במרכזו עומד לב, שנוטש את משפחתו אי שם בכפר מזרח אירופי, ויוצא למסע של הזדמנויות מערביות בלונדון

     

    לב בחר לשבת בירכתי האוטובוס, הצטנף ליד החלון ובהה בעדו בארץ שהוא עוזב: בשדות החמניות הצרובות מרוח, בחווֹת החזירים, במחצבות ובנהרות ובצמחי שום הבר הירוק שבשולי הכביש. הוא לבש ז'קט עור ומכנסי ג'ינס, וכובע עור סוכך על עיניו. פניו הנאות נראו אפורות מרוב עישון ובידיו אחז מטפחת כותנה אדומה וישנה וחפיסה קמוטה של סיגריות רוסיות. בקרוב ימלאו לו ארבעים ושלוש שנים.


    אני דוהר על סוס לבן, אני הולך למערב (צילום: רויטרס)

     

    לאחר מספר קילומטרים, כשהשמש עלתה, לב הוציא סיגריה ונעץ אותה בין שפתיו, והאישה שישבה מולו, שמנמנה ושאננה עם שומות כמו נתזי בוץ על פניה, מיהרה לומר: "סליחה, אסור לעשן כאן באוטובוס". לב ידע שאסור, ידע מראש וכבר ניסה להכין את עצמו נפשית לעינוי הממושך הזה.

     

    אבל אפילו סיגריה לא מודלקת היתה ידידותית מבחינתו - משהו להיאחז בו, משהו שיש בו משום הבטחה - וכעת לא נותר לו אלא להנהן, רק לסמן לאישה הזאת ששמע את דבריה, להבטיח לה שאין בכוונתו לעשות צרות; כי הם הלא ייאלצו לשבת שם כחמישים שעות או יותר, זה לצד זה וכל אחד לחוד עם כאֵביו ועם חלומותיו, כמו זוג נשוי.

     

    הם ישמעו את נחרותיו וגניחותיו של האחר, יריחו את האוכל והשתייה שכל אחד מהם הביא איתו, יבחינו במידת הבהלה או קור הרוח של האחר, יערכו גיחות קצרות אלֵי שיחה. ואחר כך, כאשר יגיעו סוף סוף ללונדון, ודאי ייפרדו כמעט ללא מילה או מבט כלשהו, איש איש יפסע לבדו אל בוקר גשום ויתחיל חיים חדשים.

     

    ולב חשב כמה כל זה מוזר אבל הכרחי וכבר מבהיר לו דברים לגבי העולם שאליו הוא נוסע, עולם שבו הוא יעבוד בפרך — אם רק תימצא לו אכן עבודה. הוא יישאר נבדל מאנשים, ימצא לו פינות וצללים לישיבה ולעישון, יפגין את חוסר הצורך שלו להשתייך, את העובדה שלבו נשאר במולדתו.

     

    היו שני נהגים באוטובוס, שאמורים כל אחד בתורו לנהוג ולישון. היו גם שירותים, כך שהאוטובוס יצטרך לעצור רק כדי למלא דלק. בתחנות הדלק יוכלו הנוסעים לרדת ולחלץ קצת את עצמותיהם, לפסוע מעט, לראות פרחי בר בשולי הדרך, ניירות מטונפים בין שיחים, שמש או גשם על הכביש.

     

    ייתכן כי ימתחו זרועותיהם, ירכיבו משקפיים כהים כנגד פֶּרץ האור הטבעי, יחפשו עלה תלתן, יעשנו, ויבהו במכוניות החולפות על פניהם. ואז ייקראו לחזור אל האוטובוס, ישובו אל עמדתם הישנה, יחשלו עצמם לקראת מאתיים הקילומטרים הבאים, לקראת צחנת אזור תעשייה נוסף או הבהק פתאומי של אגם, לקראת גשם ושקיעת שמש וחשכה שיורדת על דממת ביצות. יהיו רגעים שבהם ייראה המסע הזה אינסופי.

     

    לב לא היה מורגל להירדם בישיבה. נדמה שהקשישים צולחים בכך, אבל ארבעים ושתיים עדיין איננו גיל זִקנה. אביו של לב, סטפן, היה נרדם לפעמים בישיבה בקיץ, על כיסא עץ נוקשה בהפסקת הצהריים שלו במנסרה בבּארין, כשהשמש החמה מוטלת בין פרוסות הנקניק העטופות שעל ברכיו לבין קנקן התה שלו. גם סטפן וגם לב יכלו להירדם בשכיבה על גבי ערֵמת חציר או קרקע טחובה של יער.

     

    לב כבר ישן תכופות על שטיח הטלאים לצד מיטת בתו, כאשר חלתה או נתקפה פחד. וכשאשתו, מרינה, שכבה על ערש דווי, הוא רבץ חמישה חודשים על גבי חלקת רצפת לינוליאום ברוחב שלא עלה על מטחווי זרועו הפשוטה, בין מיטת בית החולים של מרינה לבין וילון עם הדפס של חינניוֹת ורודות וסגולות, ושנתו באה ונדדה במין אורַח נסתר, ציירה במוחו של לב תמונות משונות ששוב לא נמחקו כליל.


    את הוודקה עושים ממי ברז ותפוחי אדמה (צילום: צביקה טישלר)

     

    לקראת ערב, לאחר שתי עצירות בשביל דלק, האישה בעלת השומות הוציאה מאריזתה ביצה קשה. היא קילפה אותה ללא אומר. ריח הביצה הזכיר ללב את מעיינות הגופרית ביוֹר, לשם הוא לקח את מרינה בתקווה שהטבע יצליח לרפא את שהאדם כבר חשב למקרה אבוד. מרינה טבלה בצייתנות את גופה במים הנאלחים, שכבה שם והתבוננה במשפחת חסידות ששבה לקן הרם שלה, ואמרה ללב: "לוּ רק היינו חסידות".

     

    "למה את אומרת ככה?" לב שאל אותה.

    "כי אף פעם לא תראה חסידה גוועת. כאילו אינן מתות בכלל".

    לוּ רק היינו חסידות.

    מפית כותנה נקייה נפרסה על ברכי האישה, ידיה הלבנות החליקו אותה והיא הוציאה מאריזתם לחם שיפון וקמצוץ מלח.

    "שמי לב," אמר לב.

     

    "שמי לידיה," אמרה האישה. והם לחצו ידיים. ידו של לב אחזה במטפחת הממועכת, וידה של לידיה היתה מחוספסת ממלח והדיפה ריח ביצה, ואז לב שאל: "מה את מתכננת לעשות באנגליה?" ולידיה אמרה: "יש לי כמה ראיונות בלונדון לעבודה בתור מתורגמנית".

    "נשמע מבטיח".

    "אני מקווה. הייתי מורה לאנגלית בבית ספר 237 ביארבְּל, ככה שהשפה שלי מדוברת מאוד".

     

    לב הביט בלידיה. לא קשה היה לדמיין אותה ניצבת מול כיתה ורושמת מילים על לוח. הוא אמר: "אז למה את עוזבת את הארץ שלנו, אם היתה לך משרה טובה בבית ספר 237 ביארבל?"

    "נו, טוב," אמרה לידיה, "נורא נמאס לי הנוף מהחלון שלי. מדי יום ביומו, קיץ וחורף, השקפתי ממנו אל חצר בית הספר ואל הגדר הגבוהה של בית הדירות מאחוריה, אז התחלתי לחשוב שגם אמוּת עם המראות האלה, ולא רציתי בזה. אתה מבין, אני מקווה, למה אני מתכוונת?"

     

    לב הסיר מעל ראשו את כובע העור והעביר את אצבעותיו בסבך שערו האפור. הוא ראה את לידיה פונה לרגע לעברו ומביטה ברצינות רבה היישר לתוך עיניו. הוא אמר: "כן, אני מבין". נפלה שתיקה, בשעה שלידיה אכלה את הביצה הקשה שלה. היא לעסה חרישית מאוד. כשסיימה את הביצה, לב אמר: "האנגלית שלי דווקא לא רעה. למדתי קצת בבארין. אבל המורה שלי אמרה לי שהמבטא שלי לא כל כך טוב. אני יכול להגיד כמה מילים כדי שתאמרי לי אם אני מבטא אותן נכון?"

    "כן, בטח," אמרה לידיה.

     

    לב אמר: "לאוְולי. סוֹרי. אַיי אֵם ליגאל — אני חוקי. האוּ מאץ' פּליז. מֵי יוּ הֶלפּ מִי".

    "מֵי אַיי הֶלפּ יוּ," תיקנה אותו לידיה.

    "מֵי אַיי הֶלפּ יוּ," חזר אחריה לב.

    "תמשיך," אמרה לידיה.

    "חסידה," אמר לב באנגלית. "קן חסידה. גשם. אני אבוד. הלוואי שהיה לי מתורגמן. בִּי אֶנד בִּי".

    "בִּי אֶנד בִּי?" אמרה לידיה. "לא, לא. אתה מתכוון 'טוּ בִּי אוֹר נוֹט טוּ בִּי'".

    "לא," אמר לב, "בִּי אֶנד בִּי. פנסיון משפחתי, די זול".

    "אה, כן, הבנתי. בֶּד אֶנד בּרֶקפֶסט".

     

    לב ראה עכשיו שחושך יורד מחוץ לחלון, וחשב על זה שבכפר שלו החשכה תמיד החלה, כל ימי חייו, בדיוק באותו אופן, מאותו כיוון, מעל אותם עצים, בין אם מאוחר או מוקדם, בין אם בקיץ, בחורף או באביב. וכמו החשכה הזאת - הייחודית למקום הזה, אוֹרוֹר - כך יורד תמיד החושך בלבו של לב.

     

    וכך הוא סיפר ללידיה שהגיע מאורור, שעבד במנסרה של בארין עד שנסגרה לפני שנתיים, ושמאז לא מצא שום עבודה, והמשפחה שלו- אמו, בתו בת החמש והוא- חיה רק מהכסף שמרוויחה אמו ממכירת תכשיטי פח.

    "אָה," אמרה לידיה, "איזו תושייה, לייצר תכשיטים מפח".

    "נכון," אמר לב. "אבל זה לא מספיק".

     

    בתוך המגף שלו היה תחוב בקבוקון זעיר של וודקה. הוא שלף את הבקבוקון ולקח לגימה ממושכת. לידיה המשיכה

    לאכול את לחם השיפון שלה. לב מחה את פיו במטפחת האדומה וראה את פניו משתקפות בחלון האוטובוס. הוא הסב את עיניו. מאז המוות של מרינה לא אהב להביט בבבואה שלו כי תמיד ראה בה רק את אשמתו שלו על שנשאר עדיין בחיים.

     

    "למה נסגרה המנסרה בבארין?" שאלה לידיה.

    "נגמרו להם העצים," אמר לב.

    "חבל מאוד," אמרה לידיה. "איזו עוד עבודה אתה מסוגל לעשות?"

     

    לב שב ושתה. מישהו אמר לו שהוודקה באנגליה יקרה מדי. שמהגרים מכינים לעצמם אלכוהול מתפוחי אדמה ומי ברז. וכשלֵב חשב על המהגרים החרוצים האלה הוא דמיין אותם יושבים ליד אש בוערת בתוך בית גבוה, מדברים וצוחקים בעוד הגשם יורד מחוץ לחלון ואוטובוסים אדומים חולפים על פניהם וטלוויזיה מהבהבת בפינת החדר. הוא נאנח ואמר: "כל עבודה אני מוכן לעשות. הבת שלי מאיה צריכה בגדים, נעליים, ספרים, צעצועים, הכול. אנגליה היא התקווה שלי".

     

    מתוך "חלומות פרטיים", מאת רוז טרֶמיין. מאנגלית: ניצה פלד. סימנים/ידיעות ספרים, 432 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים