לדפוק חתונה

אם להתעלם מהשם העברי האידיוטי, שרק גורם למבקר לחוש מבוכה בבואו להמליץ על הסרט, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (במקור “The Hangover”) הוא הקומדיה הכי מהנה של הקיץ.

ארבעה חברים יוצאים לחגוג מסיבת רווקים בווגאס. בבוקר שלמחרת מתעוררים שלושה מהם עם חמרמורת קשה, והחתן המיועד איננו. אבל רגע, מה עושים טיגריס ותרנגול בסוויטה המהודרת שלהם? ואיך הגיע תינוק לארון? ולאן נעלמה שן מפיו של אחד מהם? ומדוע הם נוהגים במכונית משטרה? ומתי בדיוק הספיק אחד מהם להתחתן? ועם מי?

המסע המשעשע בעקבות השעות האבודות מוביל אותם למפגש עצבני עם גנגסטר סיני ועם מייק טייסון בתפקיד עצמו, ועם עוד איזו חשפנית חביבה (הת'ר גרהאם), ואט-אט הולכת ומתבררת התשובה לשאלה "איפה היינו ומה לעזאזל עשינו".

אהבת אחים

שני היבטים הופכים את "בדרך לחתונה" להצלחה שהוא. הראשון הוא עיסוקו בגברים הרועדים מפחד מפני השלב שבו יהפכו למבוגרים. זהו מעין סרט מסע/קומדיית התבגרות מאוחרת, שגיבוריה אינם יודעים כיצד להתמודד עם המחויבות שמביאה עמה זוגיות הטרוסקסואלית.

"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". לא מצאתם שם יותר מגוחך?

האחד הוא רופא שיניים היסטרי (אד הלמס, “המשרד") שחברתו הביצ'ית משליטה עליו טרור, בעוד הוא שב ומסרב בתוקף להכיר בכך שבגדה בו; האחר (בראדלי קופר, "הוא פשוט לא בקטע שלך") הינו מורה חתיך שמשתמש בכספי טיול כיתתי

כדי לממן את הבילוי המשותף בווגאס, נשוי ואב לבן, אבל בתוך תוכו הוא מבקש לפרוץ את מסגרת הביתיות; והשלישי הוא אחיה הלא-הכי-מאוזן של הכלה (הקומיקאי המצוין בעל שם המשפחה שובר השיניים, זאק גליפיאנקיס).

ההיבט השני הוא מה שבאמריקה כבר זכה לכינוי “Bromance” – מושג המתייחס לקשר עמוק והדוק בין גברים הטרוסקסואלים. ג'אד אפאטו, עם "בתול בן 40” ו"הדייט שתקע אותי", נחשב לאבי סרטי ה-“Bromance”, שאליהם אפשר לשייך גם את "לדפוק חתונה", “סופרבאד" ו-"I Love You, Man”, קומדיה שיצאה אל המסכים באמריקה לפני מספר חודשים (ואשר ככל הנראה לא תופץ בארץ), ובה פול ראד מגלם בחור שיוצא לסדרת "דייטים" במטרה למצוא שושבין לחתונתו.

“סרטי חברים" אינם דבר חדש בקולנוע האמריקאי, כמובן. קדמו להם, כבר לפני ארבעה עשורים, “הזוג המוזר”, "קיד וקסידי" ו"בעלים" המופתי של ג'ון קאסאווטס. אבל קומדיות ה-“Bromance” עוסקות בגברים סטרייטים שפשוט לא יכולים אחד בלי השני, ואינם חוששים להפגין חיבה פיזית ורגש זה כלפי זה, מבלי שהדבר ייתפס כאיום על זהותם המינית.

מי צריך רומנטיקה כשיש "ברומנטיקה"?

כך, הולכים סרטי ה-“Bromance” ותופסים את מקומה של הקומדיה הרומנטית המסורתית, שנתונה בעשורים האחרונים במשבר חריף. האיחוד המיוחל בין גבר לאישה, שאליו הובילה עלילת הקומדיה הרומנטית הקלאסית, הוחלף עתה בחיבור רגשי בין גברים הטרוסקסואלים. הרומנטיקה הפכה ל"ברומנטיקה".

נשים, אפשר בלעדיהן

"בדרך לחתונה", שכבר הוכתר כקומדיה המסווגת "R” (בני 17 ומטה יכולים לצפות בסרט רק בליווי מבוגר) המצליחה ביותר אי פעם בקופות אמריקה, מייצג עמדה אמביוולנטית ביחס למימוש המסורתי של זוגיות הטרוסקסואלית – חתונה. זו כבר אינה שיאו של הסרט (כמו בקומדיה הרומנטית הקלאסית, למשל), אלא האנטי-קליימקס. הרגע שבו הצופים אמורים לפלוט איזו אנחת ייאוש. וכך, התינוק, הטיגריס והחשפנית שנקרים על דרכם של שלושת הגיבורים המתנדנדים להם ברחבי ווגאס, מייצגים את הגבריות חסרת האחריות והמוסר שהסרט חוגג, בעוד שהחתן המיועד, באופן סמלי, נעדר ממנו רוב הזמן.

קשה להאמין שהסרט הזה נכתב על ידי אותם אנשים, ג'ון לוקאס וסקוט מור, שהביאו לנו גם את "אקסיות לכל הרוחות" האיום. לעומת זאת, קל לראות כיצד שמו של הבמאי טוד פיליפס (“רוד טריפ", “סטארסקי והאץ'”) עתיד להיות מזוהה מעתה עם קומדיות ה-“Bromance” שהוזכרו לעיל. מה שמפתיע הוא, ש"בדרך לחתונה"

משכיל לעצב דמויות שאינן קריקטורות, כמו גם כמה רגעים שניכר בהם רגש אותנטי, המשולבים עם הומור מתבגרים בלתי נמנע ובדיחת שואה אחת מוצלחת מאוד.

נכון, עיצוב הדמויות הנשיות פה גובל במיזוגניות, שנאת נשים הכוונה, במיוחד בכל האמור לחברה הבוגדנית ההיא מהגיהינום, או לכלה המיועדת שהיא אהבלה מוחלטת. אבל חבורת הגברים פועלת בשיתוף פעולה קומי מוצלח להפליא, וסביר שבתוך שנתיים-שלוש נשוב ונפגוש בהם. הנה כי כן, “בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" הוא קומדיה קיצית מבדרת, שאפשר לצחוק בה מבלי לחוש רגשי אשמה.