שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפסקול שהתחיל הכל
    סרט רוק נוסחתי או התופעה המוזיקלית הכי חשובה באייטיז? במלאת 25 שנה לצאת "גשם סגול" של פרינס, ניר ממון מספר את סיפור הולדת הסרט והאלבום של הנסיך הגאון, שלרגע היה יותר גדול ממדונה ומייקל ג'קסון. בואו לשמוע את האלבום המלא

    השבוע לפני 25 שנה ארעה הפיכה של ממש. זוכרים? אל חשש, בהפיכה הזו לא נשפך דם (אם כי זרם הרבה כסף); היא לא ארעה בסודן או בלבנון, אלא בארה"ב (אף כי בסופו של דבר היא נגעה כמעט בכל מקום בעולם); והצבע שלה לא היה אדום קומוניסטי או ירוק איסלאמי, אלא סגול מלכותי.

     

    נכון, מדובר סך הכל בסרט רוקנ'רול נוסחתי, ובפסקול שליווה אותו. אבל מעבר לפרסים, התארים וערימת המזומנים הנאה שהוא גרף, הסרט "גשם סגול" הציב על כס המלכות של המוזיקה את הנסיך, הטוען לכתר, פרינס רוג'ר נלסון, בחור מוכשר ודי חצוף בן 26 ממיניאפוליס. עוד לפני השיטפון הסגול, פרינס כבר היה סוג של כוכב בארה"ב, בעיקר בקרב האוכלוסיה השחורה. אחריו הוא כבר הפך לכוכב הכי גדול בעולם לכמה שנים טובות, בהן הוא ניצח את מייקל ג'קסון ומדונה בכל החזיתות: מכירות, הופעות, חשיפה, פרובוקציות, ואצל המבקרים.

     

    היום, 25 שנים אחרי, ברור לחלוטין, מבעד לענני הנצנצים של האייטיז, ש"גשם סגול" הוא התופעה המוזיקלית הכי חשובה, משפיעה ונצחית שנותרה מהעשור הכי לא מוערך בפופ המודרני.

     

    בואו לשמוע את "Purple Rain" במלואו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    "גשם סגול" התחיל, כמו הרבה דברים טובים אצל פרינס, ברעיון מגלומני, לכאורה בלתי כלכלי ובעיקר סופר-שאפתני. במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום "1999", החל פרינס לשרבט בפנקסים קטנים עשרות עמודים של רעיונות לסרט קולנוע חצי אוטוביוגרפי על חייו. היה שם סיפור על מאבקים בין להקות מתחרות בסצינת המוזיקה של מיניאפוליס, על אהבה צעירה וגם על משפחה שמתפרקת בגלל אלימות ועוני.

     

    הכוונה הגלויה של פרינס היתה למצב את עצמו ככוכב ענק, ובמקביל לקדם כמה מבני טיפוחיו – הלהקה הפאנקית "The Time" בראשותו של מוריס דיי, להקת הבנות "Vanity 6" ואחרים. את הרעיונות הגולמיים האלה ניסו מנהליו של פרינס למכור לכל האולפנים הגדולים, אבל אף אחד בהוליווד לא היה מוכן לשים כסף על מה שנראה כמו אגו טריפ מוגזם של חצי כוכב רוק עם קהל קטן מדי, צעיר מדי ובהחלט שחור מדי. גם אולפני "האחים וורנר" סירבו להצעה, אבל מנהליו של פרינס הצליחו לבסוף לגרד הלוואה ממו אוסטין, מנהל חטיבת המוזיקה של וורנר, האיש שהחתים את פרינס והאמין בו מהרגע הראשון. בצעד חסר תקדים, מימנה מחלקת המוזיקה של וורנר סרט קולנוע שנדחה על-ידי מחלקת הקולנוע.


    פרינס. לא שחה עם הזרם. הזרם שחה איתו (איור: MCT)

     

    התסריט עבר שינויים רבים, מטיוטה ראשונית אפלה, דכאונית ודלה במוזיקה בשם "Dreams" ועד לתסריט המוגמר, המלודרמטי והמאוד מוזיקלי. על הדרך, פרינס הודיע לתסריטאים שהמילה "סגול" חייבת להיות בשם הסרט. הוא גם כתב כמה מהשירים הכי טובים בעולם, מה שבטח לא הזיק לפרויקט.

     

    כבר באוגוסט 1983 נחשפו רבים משירי הפסקול לראשונה – וגם הלהקה החדשה של פרינס, ה"רבולושן" - בהופעת צדקה הסטורית ואינטימית שנערכה במיניאפוליס. שם בוצע לראשונה גם שיר הנושא, היצירה הבוגרת והמורכבת ביותר של פרינס עד לאותה עת. ההופעה הוקלטה, והעוצמה של השירים החדשים בביצועים החיים והמחוספסים הפתיעה גם את פרינס.

     

    שלוש מההקלטות החיות הללו – "Purple Rain" (קטע אחרון בנגן), "Baby I'm A Star" (קטע שמיני) ו-"I Would Die 4 U" (קטע שביעי) – הופיעו למעשה כמעט כפי שהן על האלבום הסופי שיצא כשנה לאחר מכן, וגם בסרט. מעניין לשחק "מצא את ההבדלים" – "גשם סגול", למשל, קוצר מ-11 דקות ל-8 דקות. האש הבוערת בפרינס הצעיר והגאוותן, כשהוא מנגן בפני קהל מופתע שיר שמעולם לא נוגן קודם (ומאז ינוגן על ידו אלפי פעמים) – שרדה, ובגדול. הקהל שהיה מועט, וכנראה שקט מדי, קיבל באולפן העריכה חיזוק משמעותי מהקלטה של קהל אחר במשחק פוטבול.


    מוריס דיי, מנהיג The Time. בן טיפוחיו של פרינס (צילום: Gettyimages) 

     

    שיר מקסים, שעד היום לא שוחרר רשמית וגם לא בוצע שוב, "Electric Intercourse", בוצע אף הוא באותה הופעה, אך הוחלף באלבום הסופי בבלדה המוצלחת עוד יותר "The Beautiful Ones" (קטע שלישי בנגן). גרסאות ההופעה של "Computer Blue" (קטע רביעי) ו- "Let's Go Crazy" (הקטע הראשון) נזנחו והשירים הוקלטו מחדש. אגב, במקור "Computer Blue" הוקלט כסוויטה בת 12 דקות. אגו טריפ שאפתני כבר אמרנו?

     

    ניקי השובבה

    חותם גדול וצעקני הותיר דווקא אחד השירים הפחות קומוניקטיביים באלבום, "Darling Nikki" (הקטע החמישי). פרינס התכוון ביודעין להפחית את מינון הסקס והגסויות באלבום, כשהבין שהוא מכוון לאוכלוסיות רחבות יותר וקיווה שיתחילו להתייחס אליו קצת יותר ברצינות. כמעט כל שירי האלבום חפים מהתיאורים הגראפיים שאיפיינו יצירות מוקדמות יותר שלו, וגם את הלוק הוא עידכן ועידן מעט.

     

    אבל שיר אחד בכל זאת היה אמור לשמר את הטאץ' הסקסי. במקור זה היה אמור להיות הפאנק הגרובי של "G-Spot" אך השיר המגניב הזה נזנח לטובת ניקי השובבה, ומעשי האונן שלה בלובי של מלון. דווקא האלבום השמרני ביותר (וכנראה הדתי ביותר) של פרינס בתחילת שנות ה-80  קיבל – בגלל הצלחתו הפנומנלית - ביקורת יוצאת דופן מטעם ארגוני השמרנים הצדקניים, ובראשם ארגון ההורים המודאגים של טיפר גור, אשתו של אל גור. פרינס וניקי שלו זכו למקום של כבוד בראש רשימת ה-"Filthy Fifteen" הידועה לשמצה (רשימה שחורה של אמנים "מלוכלכים" שיש להחרים, וביניהם גם מדונה, סינדי לאופר, וכמה להקות רוק כבד). מובן שהחרם הזה רק עזר לפרינס להפוך למגה סטאר.

     

    אין מקום בתקליט

    את התעוזה האמיתית הפגין פרינס במוזיקה ולאו דווקא בטקסטים. הוא לא הפסיק לנסות, לשפר ולשנות את האלבום, גם כשהתקליט היה למעשה מוכן ומודפס. השיר האחרון שנכנס, "When Doves Cry" (הקטע השישי) - הוקלט אחרי שצילומי הסרט כבר הושלמו. בזמן הקלטת השיר, פרינס הרגיש שמשהו לא עובד. לאחר כמה נסיונות, הוא החליט פשוט לסגור לגמרי את הערוץ של הבאס. "אתה לא יכול לעשות את זה", אמרו לו באולפן. הוא השיב שרק לו יש את הביצים לעשות דבר כזה. כמה שבועות לאחר מכן, קטע פאנקי ללא באס כבש את ראש מצעד הבילבורד. אגב, התוספת המאוחרת הזו לאלבום, הכריחה את פרינס לקצר חלק מהשירים (פעם לא היה מספיק מקום על תקליט אחד). כדי שהשיר יופיע בסרט, שכאמור צילומיו הסתיימו, נערך לכבודו קולאז' ובו פרינס נוסע ללא מטרה על אופנוע בפרברי מיניאפוליס.


    הסרט הציב אותו על כס המלכות של המוזיקה  

     

    "גשם סגול" היה ועודנו הדוגמה הקלאסית להרפתקנות מוזיקלית שלא רק קולעת לטעם הקהל אלא למעשה מגדירה אותו מחדש. שום דבר ב"גשם סגול" לא שיחק על בטוח, שום דבר לא ניסה לשחזר הצלחה קודמת, או להתחנף לפלח מסוים בקהל. האלבום הוא יצירה מלאה ברוח תעוזה והשראה, הנוגעת בגאונות יותר מפעם או פעמיים.

     

    והנה, גם לשעתו היפה ביותר אצל הקהל, הגיע פרינס כאמן שוליים הרפתקן עם טונות של אומץ, אחד שלא שם זין על מוסכמות מוזיקליות, אופנתיות, או כלכליות. למרות שפרינס והמיינסטרים זרמו לאותו כיוון במשך כמה שנים, הוא מעולם לא שחה באמת עם הזרם – לתקופה מסוימת פשוט הזרם שחה איתו.

     

    בימינו, נראה שכוכבי הפופ הגדולים מונעים פחות ופחות מחיפוש מוזיקלי בריא או חלילה גאונות. הכוח המניע לרוב נתון בידי יועצי תדמית, מפיקים מוכשרים, סקרי פילוח שווקים וכן הלאה. הצורך בשירים קצרים, בריגושים מהירים ובנאליים ובתיפקוד לפי נוסחאות, מכריע את הכף. אבל פעם, לפני 25 שנה בסך הכל, עולם הפופ היה שייך לגאון קצת מטורף שכבש את המצעדים עם בלדה סגולה באורך 8 דקות וקטע פאנקי בלי תפקיד באס אבל עם סולו קלידים בסגנון ניאו-קלאסי. פעם היה יותר כיף.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרינס. ביקש מהתסריטאים שיכללו את המילה "סגול"
    פרינס. ניצח את ג'קסון ומדונה בכל החזיתות
    לאתר ההטבות
    מומלצים