שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    להחריב דלת של כל ארון
    הקליעים שנורו וקטלו חיים צעירים ותמימים, צריכים להחריב את דלתות הארונות - לא רק של מי שמסתיר את נטייתו המינית, אלא גם את אלו של מי ששותק נוכח הומופוביה

    "אם קליע של אקדח יחדור למוחי, אני רוצה שיחריב בדרכו דלת של כל ארון". זו הייתה צוואתו הפוליטית של הרווי מילק, הפוליטיקאי ההומו הראשון מחוץ לארון בארה"ב וחבר מועצת העיר סן-פרנסיסקו, שהסרט על חייו, שהסתיימו ברצח כפי שצפה, היה לאחד מהסרטים החשובים של התקופה האחרונה.

     

    אם אכן, כפי שמסתמן, היה הרצח של שני צעירים ששהו ב"ברנוער" המיועד לבני נוער הומואים ולסביות, מכוון כלפי הנרצחים על רקע נטייתם המינית, הרי שזהו פשע השנאה החמור ביותר שהתבצע בישראל על רקע זה אי פעם. אבל צריך גם לזכור שאין זה המקרה הראשון. במצעד הגאווה בירושלים בשנת 2005 דקר ישי שליסל שלושה משתתפים. המקרה הנוכחי הסתיים באופן חמור יותר.

     

    כל מי שהיה מעורב או פעיל בקהילה ההומו-לסבית-ביסקסואלית וטרנסג'נדרית בתל-אביב בשנות ה-80 וה-90, מכיר היטב את המרתף ברחוב נחמני, בית האגודה, והלב הפועם של הקהילה במשך שנים רבות. עם השנים יצאה הקהילה מהמרתף, אל עבר פעילות במקומות שונים בעיר ובארץ. בשנה האחרונה עבר המוקד של חלק ניכר מהפעילות למרכז הקהילתי הגאה בגן מאיר.

     

    עם היציאה מהארון שהפכה נפוצה יותר ומתרחשת בגיל צעיר יותר, אין כבר מקום אחד שמנקז אליו את כולם, אפילו לא את כל הפעילים. אבל בר הנוער הגאה של האגודה, כמו פעילויותיה האחרות, המשיך להתנהל במרתף ברחוב נחמני, זה שלרבים מאיתנו יש זיכרונות כה רבים ממנו.

     

    ולא היה דבר חשוב יותר מהפעילות לבני נוער, פעילות שבאה למלא את החוב של ההבטחה שהבטחנו לעצמנו, שהנוער שיבוא אחרינו יידע שהוא לא לבדו בעולם, שיש עוד נערים ונערות כמוהו, שהכל יהיה בסדר, שאפשר לגדול ולהיות אנשים מאושרים. וגם להבטיח שלנוער הזה תהיה התבגרות מאושרת, בטוחה, בה הוא יכול לאהוב ולהיות נאהב. הפעילות הזו צמחה והתרחבה, וכוללת ארגון נוער גאה וגדול ופעילות באגודה כמו בר הנוער אליו הגיע המרצח.

     

    אף אחד לא חשב שדבר כזה עלול להתרחש. אבל הדקירה בירושלים הייתה סימן אזהרה. ולא רק הדקירה עצמה, אלא מה שהתרחש, או יותר נכון מה שלא התרחש, אחריה: ההצהרות ההומופוביות מפי שרים, ח"כים ואחרים המשיכה בלי בושה. והבושה צריכה להיות לא רק של ההומופובים הרגילים מש"ס ומעוד מקומות, אלא גם של כל השותקים. כל ראש ממשלה ושר שעמד מנגד כאשר חלק משרי הממשלה שלו התבטאו בצורה אלימה ומסיתה כנגד הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, צריך להתבייש גם הוא. כל מי שנותן להומופוביה לגיטימציה כאילו מדובר בדעה מקובלת, שראוי לשמוע אותה כדי "לאזן" דעות אחרות. כל מי ששותק כאשר בירושלים נערך "מצעד הבהמות" כתגובה החרדית למצעד הגאווה. כל אלו, צריכים להתבייש היום.

     

    כל מי ששותק כי אינו מעוניין להפסיד קלפים במשחק הפוליטי עם החרדים, וגם כל מי ששותק כי אינו רוצה שחס וחלילה יחשבו או ידעו שגם הוא כזה. וכל זאת עוד לפני שדיברנו על כך שבאופן רחב יותר בחברה שלנו, השנאה והאלימות למי ששונה מאיתנו, שלעתים אכן מתבטאת בירי בלי הבחנה, הפכה לנורמה.

     

    הקליעים שנורו וקטלו חיים צעירים ותמימים, צריכים אם כן להחריב דלתות של ארונות רבים. ואין הכוונה רק לארונות של מי שמסתיר את נטייתו המינית. הכוונה לארונות של כל מי ששותק אל נוכח הומופוביה, וכן, גם כל מי שהוא הומו או לסבית ושיש לו הכוח כאישיות ציבורית פוליטית ותרבותית להשפיע בתחום זה, אך מוצא אלף ואחד תירוצים לא להזדהות. הקליעים האלו גם צריכים להזכיר לכל אותם אלפים רבים של חברי קהילה שחיים מחוץ לארון, שהמאבק לא נגמר, ושהם צריכים להיות חלק ממנו.

     

    עכשיו, כשהעיניים עדיין דומעות, ברצוני לבקש סליחה מהילדים האלו, שנהרגו ונפצעו בתל-אביב. סליחה שאמרנו לכם שהכל יהיה בסדר. סליחה שאמרנו לכם שאפשר להרגיש בטוחים. סליחה שלא שמרנו עליכם מספיק. וגם להגיד תודה. תודה על האומץ שהיה לכם להיות אתם. אני מבטיח שנמשיך לעשות את הכל כדי לעשות את העולם הזה לבטוח יותר לכולנו.

     

    פרופ' אייל גרוס, מרצה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, בעבר יועץ משפטי בהתנדבות לאגודת ההומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרס בישראל

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים