הבנתי: כשאין מה להפסיד, אני באמת חופשייה
רגליי רועדות, ליבי פועם בחוזקה, האם מהחשש לעזוב את המסלול המוכר והידוע, שגרם לי למעוד? או שמא מהתרגשות והסקרנות מהמסלול השני, שריחו עדיין באפי?
זה פשוט קרה, לא ממש תוכנן, או שכן, אבל לא על ידי. לחשוב שהחיים כה מדהימים שהם מאפשרים לי לבחור, לבחור שכאן ועכשיו זה לא, לא מה שמגיע לי, לא מה שאני רוצה (אבל לא ממש יודעת מה באמת רוצה), ואז ניתנת לי האפשרות לבחור. וואו, כל כך הרבה אפשרויות.
להתעורר ולהבין שכשאין מה להפסיד אני באמת חופשייה. חופשייה ממה שאני לא רוצה להשתחרר, כי אני בטוחה שזה מה שצריך להיות. אבל למה אני בטוחה שזה מה שצריך להיות? כי ככה החלטת? כי ככה בחרת? או כי ככה כולם מסביב עושים, רצים לקו הסיום הזה?
אז פשוט הצטרפתי למרוץ, ואז מעדתי, נחבלתי, בכיתי מכאב. למרות הכאב שהלם בליבי לרגע קט הצלחתי להרים את הראש ובעיניים דומעות, אבל לא ממוקדות, הבטתי בקו הסיום, ולפתע התגלו עוד מסלולים משונים כאלה, לא כמו שלי. המסלול שלי סלול ומוצק, לאורכו קווים ישרים, ברורים, עבים בכדי שלא אתבלבל מהם הגבולות.
זה גורם לי להתרגש, להרגיש שאני שוב עושה את האסור
אני מנגבת את עיניי הדומעות כדי לראות בברור, ששם מעבר לחומת הבטון המקיפה את המסלול בו רצתי עד עכשיו יש מסלול אחר. הוא לא ממש נראה כמו מסלול, הוא לא ממש ברור או תחום, ואם מחפשים את קו הסיום נראה שיש יותר מאחד. זה גורם לי להתרגש, להרגיש שאני שוב עושה את האסור, כמו שעשיתי לפני שנכנסתי למסלול הזה. אני מרגישה שהיה מותר וצריך לרוץ במסלול שלי, הברור, הידוע, יחד עם כולם, חלקם לפני, חלקם לצידי ומעטים גם מאחוריי.
מותר, צריך? מי הרשה? מי החליט שזה מותר ושככה צריך?
לאט לאט אני מצליחה להתרומם, רוצה להריח את ריחו של המסלול השני, המוזר הזה, הלא ברור, קצת קשה, אבל בכל זאת אני מצליחה. הריח מזכיר את ריחו של דשא שנקצר ביום אביב בהיר, קיצוץ הקצוות היבשים כדי לאפשר לגבעולים טריים לצמוח.
אף אחד לא יכול לענות לי, ואני גם לא שואלת
חשש מציף אותי. מה יקרה אם מאחורי המסלול השני יש גם שלישי, ואני לא אדע במה לבחור? האם אוכל תמיד לחזור למסלול הראשון, או שההחלטה לעזוב היא לתמיד?
רגליי רועדות, ליבי פועם בחוזקה, האם מהחשש לעזוב את המסלול המוכר והידוע, שגרם לי למעוד? או שמא מהתרגשות וסקרנות מהמסלול השני, שריחו עדיין באפי ודרכו אינה חומת בטון אלא שדה חרציות?
הסיכון, התשובות לשאלות, אף אחד לא יכול לענות לי, ואני גם לא ממש שואלת, לא מתייעצת, אלא לבד מתחבטת. האם אוכל לחזור, במקרה שאתחרט? ואם התשובה היא "לא", האם אני מעדיפה להישאר במסלול הזה, קצת צולעת, חבולה, דהויה, אבל מכירה ויודעת מה צפוי?
אז לא אוכל לחזור! יש תחושה, אינטואיציה (כן, אותה אחת שאכזבה כל כך הרבה). היא לא לוחשת או אומרת, היא ממש צועקת "קומי ועזבי, לכי, מקומך לא כאן. לא כי רע ולא כי את לא יכולה, אלא כי יש מקום אחר בו מחכה לך, מצפה לך, רוצה אותך המזל שלך, המקום שלך, הפינה לה פיללת כל חייך בה תאהבי, תאהבי את עצמך, ועדיין יישאר עוד הרבה לכל מי שיהיה חכם מספיק ויעז להתקרב".
לא נפרדת אבל משנה מסלול
אני קמה, צולעת קצת בוכה, לא יודעת למה. החומה, חומת הבטון עליה חקוקים שמות כל אלה שסבבו אותי במהלך כל המרוץ במסלול הזה, בוכה עוד יותר, נושקת לכולם, לאהובים יותר ולאהובים פחות, מודה על שליוו אותי, לא נפרדת אבל משנה מסלול.
שוב נפלתי כשעברתי את החומה, אבל מרוב פצעים כבר התרגלתי. זה כבר לא כואב, אבל הדמעות כן זולגות. אני מנסה למלא את ריאותיי בריח המסלול החדש, שאיפה עמוקה, משתעלת, שוב מנסה שאיפות קטנות, יש זמן. ריחה של התחדשות. אבל אל דאגה אוהביי, אכן כבר למדתי שגם לשדה קוצים ריח משכר.
המסלול לא ממש מובן. אין חצים המורים על הדרך בה יש לרוץ, או שמא יכולה אני להפסיק לרוץ ורק להלך? מוזר, מחפשת את ספר החוקים, ונראה שאין כזה. מסלול בלי ספר חוקים.... לא יכול להיות...
טוב, אולי אכתוב ספר כזה במהלך המסע שלי. משימות, גבולות, איסורים, חוקים, מגבלות... למה אלה הם הדברים שאני תרה אחריהם במסלול החדש? אולי כי את אלה הכרתי הכי טוב במסלול הישן? ולמרות זאת נפלתי, נחבלתי ודיממתי.
מסלול חדש! להשאיר את הזכרונות בעבר, לא שוכחת, הרי אלו הם מוריי, אבל אכן מניחה בצד, מפנה את מאור עיניי, את כשרון ידיי, את מחשבות ראשי ואת תחושות ליבי להרפתקאותיי במסלול החדש.
