הצהובים מיואשים: מכבי שלנו, מכבי מי?

"קראתי בעיתון על אחת בת מאה", כתב שלמה ארצי פעם, וככה בדיוק אני מרגיש לגבי מכבי תל אביב שלי: זקנה מרופטת, שמחזריה מתו זה מכבר ובניה מחפשים להעביר אותה מיד ליד. מבית אבות לבית אבות. ולנו, המעריצים של פעם, שעוד זוכרים את הימים שהיא היתה השאפה (ככה היו קוראים לזה כשמכבי עוד היתה שווה משהו) של השכונה, לא נותר אלא להביט עליה בעיניים בוכיות, כשהיא מובלת אחר כבוד לקבורה.

גולדהאר, לא מתחשק לחפש בגוגל (Fred Lum/The Globe and Mail)

האוהדים לא רוכשים מנויים, ולא רק בגלל שהסגל לא מבטיח רבות: כבר היו למכבי שנים חלשות. חיכינו לה על הטריבונה והיא חזרה אלינו, צעירה מחדש, מחדשת ימיה כקדם. לא החשש מעונה גרועה מרחיק את הקהל מהיציעים, אלא העלבון הצורב: כל כך מעט אנחנו שווים? רק לנו אכפת?

הרוכש האחרון אפילו לא 'רכש' את הקבוצה. הוא קיבל אותה. בחינם. ב-ח-י-נ-ם, שלא לומר התנדב להנשים אותה כמה נשימות אחרונות. מה יהיה איתנו בשנה הבאה? שוב אותן כותרות - משא כזה, מתן אחר. יש תקציב? אין תקציב? האם יימצא בית אבות תורן שיכיל את הגברת הזקנה שלנו?

אחרי עשור מטריד עם לוני ושנה וחצי מביכות תחת שניידר, אין לנו שום סיבה להאמין שמיץ' או מיטש או מי שזה לא יהיה, ייתן לנו משהו אחר - ולא מעניין

אותי בכלל גובה התקציב. מכבי צריכה אוהד בראשה. כמו משפחת אניילי בטורינו, כמו משפחת שחר שעל כתף הכרמל, כמו שמעון מזרחי במחלקת הכדורסל. מישהו שכואב הפסד של קבוצה לפחות כמו שהוא כואב צניחת מנייה של פיאט. לא יודע מה אני יכול להגיד על היהודי החביב מקנדה, שבעוד חודשיים בערך יבין שהוא עשה טעות. אני יודע מה אני לא יכול להגיד עליו: הוא לא מאוהב.

לא בכדי אנשי האגודה של מכבי סתמו את האף בטרם אישרו את העסקה: אלדד בוקשפן והחברים הם עסקנים ששמם קשור למועדון שלנו כבר כמה עשורים. הם לא פאר היצירה של הניהול הספורטיבי, אבל הם לפחות אוהבים את מכבי באמת. לא כמו הקנדי הג'ינג'י שבא לסטוץ והלך. ממיץ' (איך קוראים לו?!) אנחנו מבקשים רק דבר אחד: לא כסף, ולא רכש, מכל זה ירדנו. פשוט, אל תשליכנו לעת זקנה.