שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: מאיר פרטוש
    שלום לנביא הזעם הגדול
    לאיש שחמק מכל הגדרה אחת ממצה בניגוד גמור למה שהתרבות הנמהרת שלנו אוהבת במיוחד. שלום, עמוס קינן. הגיעה עת מנוחה. אריאנה מלמד נפרדת
    שלום לנביא הזעם הגדול, למאהב המוכשר כל כך של הלשון העברית, לצייר שרשם את פשטותם העילאית של הדברים היפים באמת, לנהנתן ששיחרר המוני קוראים מהסתגפות מתייפייפת, להומניסט זועף שהיה פעם לוחם חירות ישראל וטרוריסט פוליטי, למורד שלא ביקש הערצה של המונים אלא הבנה של מעטים, לפסל שהחייה חיות עתיקות והעניק להן קימורים של רוך, לאיש שחמק מכל הגדרה אחת ממצה בניגוד גמור למה שהתרבות הנמהרת שלנו אוהבת במיוחד. שלום, עמוס קינן. הגיעה עת מנוחה.

     

    בשנים האחרונות כבר לא יכול היה לראות עד כמה צדק כשהבין כי האסונות

    הגדולים ביותר שלנו הם מעשה ידינו להתפאר: אנחנו קרובים מתמיד להקצנה הדתית שתיאר ב"הדרך לעין חרוד". אנחנו דומים מכפי שהיינו אי פעם לסוחרי המוות שדמיין ב"צבעונים אחינו". מארגז הכלים האמנותי שלו, שהיה עשיר כל כך, יצר את מראה פניה של החברה הישראלית כפי שעוד תהיה, אבל החברה הזאת אינה אוהבת נביאי זעם, וממילא קשה היה לאהוב איש זועף שמעולם לא למד להתנחמד לממסדים ולבריות, כך שאולי לעולם לא נכיר באמת בחשיבות חלקו בתרבות הזאת, ולעולם לא נדע להוקיר את מכלול יצירתו כפי שהיא באמת ראויה להוקרה.

     

    כי מרגע שהתחיל לתרום, תמיד התעמת. תחילה עם טהרני הלשון שלא אהבו את השפה הפושטקית ב"עוזי ושות'", טור ב"הארץ" שנכתב בתחילה בידי בנימין תמוז ובעטו של עמוס קינן הפך לתנועה לשחרור הלשון העברית ממחלצותיה הציבוריות המזויפות. אין עוד טקסטים עבריים בני שישים שנה שנקראים כאילו נכתבו עכשיו, ממש היום - וכולם שלו.

     

    ואין עוד נבואות הכרחיות וכואבות ויפהפיות כמו "הדרך לעין חרוד", שאהבנו לרגע אבל לא השכלנו להבין שהפרוזה החדה והאגרסיבית, המיידית כל כך של הספר, היא עיבוד אמנותי של חרדה עצומה לגורלו של מקום שאהב. בסוף נותרה רק אהבת הארץ והייאוש העצום מהמדינה, ייאוש שטען שאינו מרגיש כל עוד הוא יוצר. קשה היה להאמין לזה, כי בניגוד לרוב היוצרים כאן מעולם לא נטל פסק זמן מהחיים, מההתרחשות הפוליטית, מהסייסמוגרפים שלו, שרשמו בקפידה את דרכנו לאבדון.

     

    אבל בתוך האבדון שעוד יבוא היתה בו אהבה עצומה למלאות החיים: לא רק למקום הזה אלא גם לכל חיבור בין שמש וים ויין משובח ואנשים שיודעים לבשל כמוהו, ויודעים איזו שמחה פשוטה ועצומה אפשר להפיק מגידול צמחי תבלין ומטעמו של שמן זית ומטוב הארץ.

     

    אולי עוד לא בשלנו להבין

    אבל נביא הזעם והנהנתן לא הסתדרו היטב בדימוי הציבורי שהתרבות שלנו יודעת ליצור סביב אדם אחד, והאיש שנלחם בשדים הפרטיים שלו, ולעתים נכנע להם כאחד האדם, מצא שהם מלווים אותו גם אל הדיון הציבורי ביצירתו. עמוס קינן לעולם היה "קונטרברסלי" ומעולם לא נהנה מההערכה והכבוד שאנחנו יודעים להעניק לאנשים פחות מורכבים ופחות מוכשרים, כאלה שיודעים לשיר שיר ברור אחד, אבל נורא יפה.

     

    כמה רבים ומגוונים ויפים ובועטים וכואבים היו שיריו, והקולות והצבעים והקווים

    והאמונות והיופי שהניח לפנינו, כדי שנאהב. אולי מגוונים מדי, אולי רבים מדי. אולי עוד לא בשלנו להבין.

     

    היה לי העונג והכבוד לומר לו בחייו, כמה וכמה פעמים, את הדברים האלה ואחרים מתוך תחושה עמוקה של הכרת תודה. נרצה או לא נרצה, נאהב או לא נאהב, מת לנו אחד מאבותיה המייסדים של הישראליות, וספק גדול אם אנחנו יודעים כיצד להתאבל.

     

    נורית גרץ, שלומציון ורונה קינן, שותפות למסע מרתק ומסובך, ודאי יודעות כמוהו כי כל עוד אדם יוצר, הוא לא יכול באמת להיות מיואש. כך אמר בראיון שערכתי עימו לפני שנים אחדות, ובמילים הפשוטות והנחרצות האלה אפשר אולי להתנחם מעט, עכשיו ובהמשך חיי היצירה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמוס. תמיד התעמת
    צילום: אריאל בשור
    רונה. שותפה למסע
    צילום: דודו אזולאי
    7 לילות
    מומלצים