זהו, האהבה נגמרה. ומה עם הכלב שלנו?
קיבלתי ממך גור ליומולדת. קראתי לו סנופי, שם דבילי, אבל אתה צחקת וחייכת אלי חיוך מאוהב של אושר. התאהבתי בו בשנייה. בך, בחיוך שלך ובסנופי שלנו. היה לי ברור, זה סיפור אהבה
אני מתעוררת מסיוט, שוב חלמתי עליו, על הגבר שהיה שלי ופתאום קם ועזב. זה בוער לי בדם, הגעגוע, החוסר, העצב. הדמעות כבר לא יורדות, התרגלתי. אבל הדם זורם ללב במהירות ומבקש תשובה – איפה אתה? מתי אתה חוזר?
סנופי מביט בי כשאני שוכבת במיטה, מביטה בתקרה, מסננת את הזכרונות שעולים בי מהר ובלי הכרה. מביטה בסנופי, הזיכרון החי והאהוב שנותר לי ממך ונזכרת. זה היה סיפור אהבה פשוט, מקרי ומושלם.
רק חזרתי מחו"ל אחר, חו"ל של עבודה ועוד בלונדון האפורה והעסוקה. חיכית לי כמו פרס, על בריחתי מעול העבודה המשתלמת רווחית אבל חונקת מעשית. ישבת שם תמיד כשעברתי, על כסא המשרדים הקרוע שחסר לו גלגל ושזרקו אותו לרחוב ואתה אספת אותו, ממש כמו שאספת אותי. ישבת בכניסה לחניון על אותו הכסא ונראית מרוצה, מרוצה ומחכה. אימצת את הכסא בין רגע ומבלי לחשוב יותר מדי, בדיוק כמו שחיוכך אימץ אותי אליך.
ערב אחד ישבתי עם חברה בבית קפה. יצא שישבנו מתחת לסטנד של גלויות. כבר אוטוטו ראש השנה, והסטנד היה מלא גלויות שקוראות לי לשלוח אותן ולאחל שנה טובה. התלהבתי ושאלתי את המלצרית אם אפשר לקחת, היא העמיסה עלי, ואני בכיף לקחתי עוד כמה. תכננתי לשלוח לחברים בחו"ל, אבל בפועל שלחתי אולי אחת.
המשכתי להסתובב עם ברכות "שנה-טובה" בתיק. אתה ישבת שם, מסתכל על העולם. אני עברתי עם ה"שנות-טובות". חייכתי אליך, משהו בי אמר לי להתקרב אליך, נתתי לך אחת. מלמלתי שאני מאחלת שנה טובה ושאני חושבת שמגיע לך אחת, אתה רק חייכת מבולבל והחלטי כאחד, מתמלא רגשות בבת אחת. לא הצלחת לבחור שנה-טובה. נתתי לך את כולן. היה זה רגע של שלמות. זאת היתה באמת שנה טובה, הכי טובה. מעולם לא אהבתי ככה. מעולם לא אהבתי כמו שאני אוהבת אותך.
שני עולמות במדרכות מקבילות
המשכנו בשלנו, שני עולמות במדרכות מקבילות, ממשיכים ללכת, ממשיכים להתנהל. אבל כל פעם שהבטתי בך ידעתי, ידעתי שהלב נקשר ורוצה אליך. תמיד כשעברתי ברחוב ישבת אתה בכסא השבור, הסתובבת וחלמת.
לפעמים עצרתי ודיברנו, דיברנו שטויות והזמן עף כמו החיוכים והניצוצות שזרמו בינינו והיכו בנו בחוזקה. סיפרת שבחניון עובד גם בחור בשם ניסים, בן 40 פלוס, מכור לווינר, לא רואה יותר ממטר. אבל גם אני... אני ראיתי רק אותך.
כלבתו של ניסים תמיד הלכה אחריו, המשכת לספר, מלוכלכת ומסריחה כמעט כמוהו, תמיד בהריון כיוון שלא היתה מעוקרת. סיפרת שניסים מוכר את הגורים שלה, מנסה לעבוד על אנשים שהגורים גזעיים, וגם אם לא האמינו, הוא דורש כמה מאות שקלים עליהם ומבזבז אותם מיד בווינר.
חודשיים לאחר מכן קיבלתי ממך גור כלבים ליום ההולדת. קראתי לו סנופי, שם דבילי, אבל אתה צחקת וחייכת אלי חיוך מאוהב של אושר. התאהבתי בו בשנייה. בך, בחיוך שלך ובסנופי שלנו. היה לי ברור, אני ואתה, אני וסנופי, אני אתה וסנופי – זה סיפור אהבה.
כמעט שנה עברה, ואתה חסר כל כך
גרתי אז באכסניה ליד החניון שנתנה לי להרגיש תיירת. שוטטתי לי ברחובות תל-אביב כל היום, כאילו גיליתי אותה מחדש. אותה ואת השמש. השמש האירה לי באור אחר, יותר מוכר ומחמם, הפשירה את הדם שקפא באירופה של ניכור והוציאה אותי החוצה לרחובות. רק אני נהניתי ממנה באותה יולי-אוגוסט חם. כשבעצם נהניתי מהמשפחה החדשה שלנו. מה שבאמת גיליתי באותו קיץ חם זה את האהבה.
ועכשיו זה רק סנופי ואני, שואלים זה את זה במבט איפה אתה ואם תחזור. כמעט שנה עברה, ואתה חסר כל כך. החור שבחיי עודו פעור והקרע בליבי גדול וכואב. כבר לא מדממת, אבל עדיין כואבת, וחולמת.
כשאני מסתכלת פנימה על הלב שלי, אני מגלה שהוא אדום חזק, כזה זוהר. הקרע הגדול עודו פתוח וכל מה שהיה בו נשפך החוצה והשאיר את הלב ריק מרגש. כמו שעיניי יבשות אך חולמות. כואב לי להביט פנימה, כואב לי לחלום, כואב לי להביט בסנופי. המבט בעיניו החומות מזכיר לי אותך, ואני מנסה להימנע מכך. לפעמים הכאב כל כך גדול עד שאני מצטערת שנתת לי אותו, כי עכשיו אתה, דרך עיניו, איתי לנצח.
אבל זה רק בזיכרון, בזיכרון טוב שמעציב אותי מרוב שהיה טוב, היה ונגמר. אני מביטה בסנופי ויודעת שתהיה איתי לנצח, בעיני כלבי, בדמי ובליבי. אתה לא פה ואולי גם לא תחזור. האהבה אולי נגמרה, אבל סנופי יישאר לתמיד - לטוב ולרע, למחשבות והזכרונות וגם כחבר הכי נאמן שהיה לי אי פעם - הכלב שהוא, הכלב שלי!
מה עושים עם זיכרון כל כך חי ונושם?
האהבה אולי נגמרה, אבל הזכרונות נשארים. לי נשאר זיכרון חי - הכלב שקיבלתי במתנה. מה עושים עם זיכרון כל כך חי ונושם? כל הזמן מולי, כל הזמן מזכיר... מה עושים? אמנם זה כלב, ולא ילדים, לא היו נישואים, ואלו לא גירושים, אבל זה כואב והנה אני שוב מנסה להמשיך בחיים שלי בלעדיך...
אני שוכבת על הגב, מביטה בתקרה, עוצמת את העיניים ושוב רואה אותך. אני מהרהרת במחשבה אם הייתי רוצה למחוק את הזיכרון - ולא בטוחה. איך דבר כל כך טוב יכול להפוך לדבר כל כך רע?! והזיכרון הזה, אני לא מצליחה להחליט אם הוא שמח או עצוב. וסנופי, אני לא מצליחה להחליט אם הוא שלי או שלנו, ואם זה בכלל אפשרי, כי אין יותר "אנחנו".
והדמעות בוכות פנימה, מרטיבות את הלב שחוזר לדמם, והעצב נשטף איתן פנימה ואי אפשר להירגע. אז אני פותחת את העיניים ועוצמת שוב, בוחרת במסך שחור ונטול רגשות. אולי אצליח עוד לישון.
