לא יהיה כמותו

ליד חלקת הקבר בבית העלמין בקיבוץ עינת, שם הובא היום (ה') לקבורה בשעות בין הערביים הסופר עמוס קינן, עמד איש מבוגר בחולצה לבנה והצדיע. "בשם חבריך בתנועת לוחמי חירות ישראל אני נפרד ממך, חבר מוכשר", אמר והישיר מבט אל הקבר עמוּס הזרים ופרחי החרצית.

משהו במחוות ההצדעה האזרחית הזו לקינן היה כמו לקוח מתוך עולם שהולך ומתמעט. אותו עולם אליו השתייך קינן, ובו אפשר היה לומר כי "משורה משחרר רק המוות".

הבת רונה נפרדת מאבא בשירה (צילומים: דודו אזולאי)

זו היתה לוויה שקטה בקיבוץ עינת. כזו שמקבלת עליה את הדין, ואולי דווקא בשתיקותיה טמונה היתה ההתרסה. עשרות באו להיפרד ממנו, ביניהם זקן השבט, חיים גורי, ועוד אנשי ספר, בני משפחה, אמנים, עיתונאים, אנשי אקדמיה וחברים לדרך - כולם היו שם כדי לחלוק כבוד אחרון וגם לעטוף את החיים.

במעמד ההתכנסות נקראו קטעים מכתביו של קינן, וגם בבחירתם היה אותו שקט נטול דרמות שהעמיק

את הפצע. כמו במכתם "נעילה" של קינן, על שובו של המחבר מהמלחמה ומחשבותיו על יפי החיים. "עמוס לימד אותי את כל הדברים שבן צריך ללמוד מאביו הביולוגי. הוא לימד אותי לא להתבייש בביוגרפיה שלי, ללמוד להיות אמיץ, ישר ונדיב, ולבשל", אמר יהונתן גפן, שקרא את הטקסט המבקש להיאחז בחיים.

"בעוד האלבומים וספרי המלחמה ממשיכים להרוות את השוק היגע, חשב המחבר שבעצם הוא יצא למלחמה כדי שיוכל להישאר בחיים, שהרי אין תענוג יותר גדול בחיים מאשר להישאר בחיים. ולהישאר בחיים כדאי, כי אז יכול אתה להנות מיין טוב, וממרק חם, וממוזיקה על חוף הים, ומאישה, ומדג בתנור", קרא גפן והמשיך מתוך הטקסט, "בכל הכנות, הדפים האלה מוקדשים הדפים לאנשים שהלכו ולא חזרו, כדי שכולנו, הנותרים, נוכל להמשיך להנות מן החיים, כי זה בעצם כל מה שרצינו!"

נפרדים מנביא הזעם הגדול

בתו הבכורה של קינן, שלומציון, קראה הודעת אימייל ששלח לה אביה, ובה כתב על געגועיו אליה ועל חסרונה בחייו. "על האימייל הזה לא הספקתי לענות, אז אני עונה כעת", אמרה. הוא כתב: "לא הייתי מתנגד אילו באחד הימים היית מתקשרת לשאול בשלומי". היא השיבה במילים על היומיום וחתמה: "בגן שלך נותר רק עץ זית, שאר העצים יבשו ומתו".

40 משנות חיי עברו עלי בזעם

לאחר מכן קרא המשורר, העורך והמתרגם, דורי מנור, את "לקראת סוף האלף" של קינן, שיר אוטוביוגרפי על שורשי ערכיו. "התֹם רחוק ממני/ במצחי קמטים של כעס/ בזוית הפה קמטים של מרירות/ על כפות ידי כתמי זֹקן/ שום דבר שעליו חלמתי/ לא בא/ גם לא יבוא/ 40 משנות חיי/ עברו עלי בזעם אין אונים/ שאותו הטבעתי/ במאות אם לא באלפים/ של בקבוקי ויסקי/ קוניאק, אקוואויט, רום/ טקילה, סליבוביץ', וודקה/ יי"ש, ובכל היינות שבעולם".

"מן השתיה חדלתי. רק מן הכעס אינני יודע איך להפטר// אין לי כל השערה/ על תאריך מותי/ או על הסיבה הקלינית/ לאותו אירוע צפוי//ידידי הקרובים ביותר/ הלכו לעולמם מזמן, ואני כאן: כותב, מצייר ומפסל בעברית. חדלתי להאמין/ ואולי רק התחלתי להטיל ספק/ באפשרות שבארץ ישראל/ נכתב כולנו תנ"ך חדש/ שיהיה מפץ חדש".

"שממנו יולד יקום אנושי חדש// לפיכך (יין אדום אני עדיין מרשה לעצמי)/ אני מרים כוס/ לחיי היקום החדש/ שעליו חלמתי/ ושגם אותו כנראה אחמיץ/ ואני מתחיל להתרגל/ להאמין לאשתי/ הטוענת שנולדתי/ לפני זמני".

הוא לימד אותי כל מה שצריך. יהונתן גפן מספיד

ואז שרה בת זקוניו של קינן, רונה, שני שירי פרידה. "פתחי לי את הדלת" המייחל לחמלה, ואת השיר "כשהקוצים היו קוצים" מתוך אלבומה האחרון, "שירים ליואל", שנכתב כמחווה לאביה. בדרך לחלקת הקבר ליוו את ההולכים צלילי המגניפיקט של מונטוורדי. בנוף הפסטורלי בין שבילי בית העלמין בקיבוץ, הרוח ליטפה. על הקבר אמרו הבנות קדיש. אחד אחד ניגשו הנוכחים לנעוץ פרח בתלולית האדמה החומה, והעמיסו על הקבר זרי פרחים.

סמוכים זה לזה

"היינו סמוכים זה לזה יותר משישים שנה", אמר אורי אבנרי, "לעתים קרובות שותפים לדרך. לעתים קרובות ברוגז. הכרנו בזמן המלחמה ב-48 ומאז היינו כמעט תמיד יחד מבחינה פוליטית. הקמנו ביחד 10 ארגונים למען השלום הישראלי-פלסטיני, היינו שותפים בהשקפת היסוד שזו לא צריכה להיות מדינה יהודית עברית, אלא אומה עברית חדשה.

רונה: שני שירי פרידה מתוך "שירים ליואל"

"שנינו, כל אחד בשטחו, עמלנו על יצירת התרבות העברית החדשה, שחיתוליה היו בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת והיא הלכה לעולמה בראשית שנות ה-60. עמוס היה אדם רב גוני, כמו אנשי הרנסנס, הוא השתרע

על כל התחומים האפשריים לטובה ולרעה. לרעה, כיוון שזה הפריע לו להתרכז בתחום אחד ולהגיע למלוא הפוטנציאל למשל בספרות".

"היו לו ניצוצות של גאונות, אבל את הרומן העברי הגדול שכולנו חשבנו שיכתוב - הוא לא כתב. כשהצליח בתחום אחד, עבר מיד לתחום אחר. הכרתי כמה אנשים כאלה בדור הזה. אי אפשר היה שלא לריב עם עמוס. הוא יכול היה להיות פוגעני בעיקר כשהיה שיכור ובמשך שנים הוא היה בעיקר שיכור. אבל רגע לפני ורגע אחרי - הוא היה איש מלא קסם.

"הוא היה איש שלא נעשה בשטאנץ של בית חרושת, ולכן לא היה ולא יהיה עמוס קינן שני, בדיוק כמו שייקה אופיר, כמו שושנה דמארי, זה דור שהולך וכלה והדור שאחריו - לא יהיה כמותו".