הפעם הראשונה כקורבן אופנה: נעלי המעצבים שלי

תכירו: ג'וליה פרמנטו, קורבן אופנה בהכרה מלאה, פוצחת בטור חדש. אין דרך טובה יותר להתחיל מאשר הסיפור על התחנה החשובה בחייה של כל קורבן: הפעם הראשונה בנעלי מעצבים

נשים תמיד זוכרות את הפעם הראשונה שלהן: הנשיקה הראשונה, אובדן הבתולים, ההתאהבות הראשונה, הסטוץ הראשון, ועוד מיליון ואחד ציוני דרך מכריעים בחייה של אישה. בין כל אלה נמצא גם זוג נעלי המעצבים הראשון. התשוקה לנעלי מעצבים לא פוסחת כמעט על אף אחת. זה מזכיר לי תשוקה דומה שהייתה לי כשהייתי נערה מתבגרת ופוחזת: נפשי חשקה בעוז בסט של בושם וקרם גוף תואמים. ככל שרציתי יותר את הסט, כך הפכה עצם המחשבה על השימוש בקרם גוף ובבושם ממקורות שונים לבלתי נסבלת. ובאמת, אחרי הסט הראשון, חיי השתנו. השתנו במידה כזו שעד היום, עצם המחשבה על קרם גוף ובושם בעלי ניחוחות שונים בזויה בעיניי. זה מסוג הקלישאות הקפיטליסטיות-אורבאניות שמרגע שהן נכנסות לראש שלך, הן נשארות שם לנצח. לך נותר רק להתמסר.

זה קרה בתחילת שנות העשרים. היה לי מספיק כסף משלי לבזבז על תמונה שראיתי בווג, תמונה של זוג נעלי מעצבים. שבועיים ימים הן עשו את דרכן אליי,

מיטלטלות דרך יבשות זרות, נלחמות בסופות סוערות, מריחות את ריח הים ואת הזיעה של עובדי הנמל, משתוקקות לזוג ידיים מלטף ומעריץ. משתוקקות לממש את קיומן. הן הגיעו בקופסת קרטון לבנה עם כיתוב שחור ומינימליסטי שגרם לליבי להחסיר פעימה: "פ ר א ד ה". עטופות בנייר מרשרש הן הביטו אליי, צמאות לאהבה. זוג הנעליים הכי מכוער שאי פעם היה לי. 15 סנטימטר של סטילטו וולגריות מדֶנים. ואני, חולת אהבה עיוורת, אימצתי אותם אל חזי והודיתי לאל.

חודש ימים הן ניצבו לצד המיטה שלי, כשאני מקפידה לצעוד איתן אך רק על שטיחים רכים ורצפות ממורקות. הפראדה שלי לא ידעו מדרכות מלוכלכות לעולם! הן נחו יפות ושתוקות לצד המיטה, עד שיום אחד שמעתי אותן קוראות לי: "נעלי אותנו, נעלי אותנו!" אז החלטתי שהגיע הזמן. בחורה מאוהבת יכולה לעשות הרבה שטויות.

נעלתי אותן. בחטא ההיבריס הזה הייתי גם הקורבן וגם עושה המעשה. 15 סנטימטר עודפים לבחורה שמתנשאת לגובה של 1.75 מ' – זה לא צחוק. זה אכן אישש את כל החששות שהיו לי בנעוריי. היו רגעים שבהם באמת חשבתי שאנשים מסוגלים לטעות ולחשוב שאני טרנסקסואל. מה גם שאי אז בשנות התשעים, 175 סנטימטרים של אישה באאוטפיט נוצתי, היו מסוג הדברים שיכולים להביא לך פרסום עולמי.

שלא תבינו לא נכון, נהגתי בזהירות. ביקשתי מנהג המונית שיוריד אותי בדיוק בפתח הבר, תכננתי לצעוד שני צעדים ולהתיישב. ידעתי כבר אז שזה כל מה

שהפראדה שלי מסוגלות לעשות. פתחתי את דלת הבר בהתרגשות גדולה, משתוקקת למבטי הקנאה, לתשואות בעבור התעוזה, להערכה האסתטית האינסופית. בום. זה קרה. ברגע אחד עיקמתי את הרגל ונקעתי את הקרסול. הייתי 1.90 מ' של גוף שחווה לראשונה את חוויית נעלי המעצבים, וכמו כל חוויה ראשונה זה היה עקום ולא מספק, ואני רציתי רק לקבור את עצמי בים של תשלומים. רק אחרי שהתיישבתי, שתיתי והתאוששתי קצת העזתי להסתכל עליהן, נחות בנונשלנס על כפות רגליי האומללות ובוכות על מר גורלן. גם הן רק רצו להיראות, ולו לרגע, כמו סוכריות על רגלי המקל של דוגמנית על עתירת ממון.

גם הקולקציות הנוכחיות של פראדה מציגות זוועות נחשקות שאי אפשר לעמוד בפניהן. פראדה, שפרצה דרך כשהייתה אלגנטית ומאופקת בתקופות שבהן כל העולם ניסה להגריל את הפרובוקציה הבאה, זנחה מזמן את הנישה ההיא. היום היא מתהדרת בעיצוב וולגרי ונוצץ, גם אם לא נטול מלנכוליה. למרות הזוהר ושלל צבעי הקשת שהיא משתמשת בהם, העיצוב שלה נשאר קר ומחושב, וחודר בדיוק ללב קהל היעד שלה, אותו קהל יעד שקונה פראדה כי פראדה זה פראדה: נובורישיות מדוכאות שאיבדו עניין והנאה בחיים. אני, מבוגרת ומפוכחת, כבר לא יכולה להרשות לעצמי לקנות פראדה, אבל אני יכולה להביט בעיצובים המבריקים שלה ולהתמוגג. כי גם אם לפעמים נראה שפראדה הפכה לפאר היצירה של הטעם הרע, צריך רק להסתכל לסוליה של הנעל בעיניים ולהבין את גדולתה.