קצת שקט בחופש הגדול

הקיץ, החום, הפעלתנות ההורית, המטבח שפועל מסביב לשעון, המולת הילדים המארחים והמתארחים – כל אלה מבטיחים היענות מיידית להזמנה שכזו – הזמנה לשקט. אבל הכותרת הזו אינה לקוחה מתוך פרסומת לספא חדש. זהו שמה של תערוכה חוויתית ומיוחדת במינה לכל המשפחה – במוזיאון הילדים בחולון.

להיכנס לנעליו של אדם חרש

אמנם לא מדובר בהצגה במובן הקלאסי והמוכר, אין כאן במה ואולם חשוך שבו יושב הקהל – אבל יש כאן מפגש עם שני מדריכים / שחקנים שמובילים את הקהל במסלול תערוכה חוויתי, בין תחנות ותפאורות מתחלפות ובמהלך המסלול הצופים עוברים חוויה מיוחדת מאוד.

התערוכה הזו לא מיועדת לילדים קטנים, אלא לילדים מעל גיל 9. אני חוויתי אותה עם בן זוגי וזו היתה ללא ספק חוויה אחרת ללקסיקון הזוגיות שלנו. מדובר במסלול של כשעה, שאתה עובר בקבוצה קטנה של עד 12 אנשים, מובל ע"י שני מדריכים חרשים.

הרעיון הוא להיכנס לנעליו של אדם חרש, להרגיש את העולם מנקודת מבטו, לחוות תקשורת עם אחרים כשהאמצעי המוכר והעיקרי של מילים מדוברות נשלל ממך. בכניסה לתערוכה אנחנו מקבלים אוזניות גדולות שאוטמות את הרעשים מבחוץ ומשאירות רק את הרעש הפנימי של המחשבות, שאותו קשה להשתיק.

האוזניות אמורות לאפשר לנו לצלול לתוך עולם של שקט שבו פועלים חוקי משחק אחרים: אי אפשר לשוחח באמצעות מילים מדוברות וכך מתגלות מגוון אפשרויות לתקשורת בינאישית אחרת. מוביל אותנו בחור חרש. צעיר, עירני, מאיר עיניים. הוא מדבר אלינו בשפת הסימנים בלבד, אנחנו עוברים דרך תחנות ומשימות שונות ומתבקשים להבהיר אחד לשני מושגים, רעיונות, רגשות, כשאנחנו מגלים דרכים יצירתיות וחדשות לתקשר זה עם זו.

התחושה הראשונה שמשתלטת עלי בעוצמה היא תחושת מאמץ. זהו מאמץ כפול – להבין מה אומרים לי, לא לנתק קשר עין, להסביר את עצמי בדרכים חדשות ויצירתיות. זה לא דבר פשוט להביט ישירות לתוך העינים של אדם אחר ולא לברוח הצידה.

אומרים שאנשים מביטים עמוקות לתוך עיני הזולת במצבים קיצוניים – כמו באהבה רומנטית או לחילופין במהלך קרב. גם שיחות נפש מאופיינות במבט הזה הישיר של עין לתוך עין, מבט חושף נשמה, אבל רוב התקשורת המילולית שלנו בחיי היומיום, גם אם היא על נושאים חשובים, נעשית "תוך כדי", על הדרך, בזמן שטיפת כלים או נסיעה משותפת במכונית.

כאן ניתנת לנו הזדמנות לפגוש ולהכיר אנשים זרים, באמצעות המבט הממוקד, המרוכז, שאיכשהו פותח את הלבבות. התחנות במסלול של "הזמנה לשקט" עוברות במשחק תחרותי של זיהוי סימנים, התנסות בפנטומימה וביקור בקפטריה שבה אתה מזמין לעצמך אוכל או שתיה באמצעות שפת הסימנים. בסוף המסלול מתנהלת שיחה פתוחה ומרגשת עם המדריך, זמן לשאול שאלות. הסיפור האישי של המדריכים האלה מרתק כמובן לא פחות מהתערוכה עצמה.

עבור ילדים, כמו גם עבור המבוגרים, מדובר בחוויה מעצימה ומרגשת. ההתנהלות היומיומית שלנו בעולם מעמדת ה"מובן מאליו" משתנה למשך שעה. הצורך לחדד מאוד את החושים האחרים על חשבון חוש אחד ש"עיקלו" לך מפגיש אותי עם שרירים חדשים, מחייב יצירתיות.

 "הזמנה לשקט". צילום: טל קירשנבאום 

אקולוקו

חבל שהמסלול מיועד לילדים מגיל תשע בלבד. לתחושתי, ניתן היה בקלות לערוך לו התאמות ולאפשר לילדים קטנים יותר להתנסות במסלול החוויתי.

ואכן, פרויקט מעניין נרקם בין מוזיאון הילדים ובין האתר הוירטואלי אקולוקו סביב הנושא. אקולוקו הוא אתר "ירוק" ומקסים לילדים מגיל 7-14. הגולשים בו, שותפים לקהילה וירטואלית שמבוססת על משחקים ותקשורת בין אישית, אבל מדגישה גם ערכים של שיתוף ותרומה לחברה. באקולוקו, הילדים ילמדו בקיץ הזה את שפת הסימנים, יפתרו כתבי חידה בשפה זו, ויצאו להרפתקאות מיוחדות. בתום המשימה הם יוזמנו ל"הזמנה לשקט" כדי לעבור את המסלול יחד עם מנחה חרש ולתרגל את מה שהצליחו ללמוד באתר.

אני נזכרת בשנה מופלאה אחת באחד הגנים של בנותיי. הגננת, בהיותה בת להורים כבדי שמיעה, שלטה בשפת הסימנים ולימדה את הילדים עשרות מילים בשפה זו. הילדים היו שרים את שירי הילדים המוכרים כשהם מלווים אותם בריקוד המיוחד של השפה הזו, שהם רכשו בקלות רבה. חלק מהמילים בשפת הסימנים נכנסו באותה תקופה אלינו הביתה ונהננו מאד לתקשר אחד עם השני גם בדרך הזו.

נא לגעת

ההצגה "לא על הלחם לבדו" (למבוגרים) נכתבה ונוצרה על בסיס הסיפורים האישיים של השחקנים. ההצגה מתרחשת תוך כדי התהליך של אפיית לחם על הבמה, כשהריחות, התנועה, והסיפורים של השחקנים יוצרים חוויה רגשית וחושית חזקה מאד. על הבמה עומדים יחד עם השחקנים – המתורגמנים שמקשרים בין הקהל לבין השחקנים. בסוף ההצגה מוזמן הקהל לעלות לבמה ולשוחח עם השחקנים היוצרים.

"לא על הלחם לבדו אנחנו חיים", אומר אחד השחקנים בהצגה ומתכוון במובן העמוק לצורך האנושי בקשר, לקושי שיש לאנשים שנגזרה עליהם נכות קשה, "לחצות" את ים הדעות הקדומות, הפחדים והחרדה מה"אחר".

במרכז מקיימים במהלך חודשי הקיץ סדנאות חד פעמיות להתנסות בשפת הסימנים לילדים בגילאי 5-12. הסדנאות, באורך 40 דקות, הן הזדמנות לחוויה יצירתית, מלאת הומור ואהבת אדם.

שלושת הפרויקטים האלה: התערוכה "הזמנה לשקט", מרכז "נא לגעת" ביפו וכן המשחק של אתר אקולוקו – מהווים הזדמנות מצוינת להעניק לנו ולילדינו חוויות רגשיות, הומאניות וחינוכיות שחורגות הרבה מעבר להנאה הרגעית.

ילדים שואלים הרבה שאלות על נכות ועל שוני, זה מעורר בהם חרדה גדולה. מפגשים חוויתיים כמו אלה שמתוארים כאן יכולים לתרום הרבה להפגת החרדה הזו, לפיזור הסטריאטיפים שיש לנו כלפי מי ששונה מאתנו.

הם מאפשרים לנו לראות ולהעריך את המאבק ההירואי שמנהלים אנשים נכים בקיום היומיומי שלהם, הם מזכירים לנו להודות על הקיים ולא לראות הכל כמובן מאליו.

• שירלי יובל-יאיר , אמא לשלושה, פסיכולוגית ומנחת סדנאות טיפול ויצירה. מחזאית ובמאית בתיאטרון הילדים ("מותק"; "מכונת הצחוק המופלאה").